כבר הרבה שנים יודעים בבית שבשבוע הזה, שבין יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, אני עצובה וקצרת סבלנות. ככה זה. משתדלים ללכת לידי על קצות האצבעות. תמיד בימים האלה ליוו אותי מחשבות על חוסר אונים ופחד, על גבורת הנפש והרוח, על אנטישמיות רצחנית שכילתה אנשים, נשים וטף במספרים בלתי נתפסים. ומשם המחשבות על הזכות להילחם על קיומו של העם שלנו, עם הכאב על כל־כך הרבה עלומים שבאו פתע אל סופם. על חברים ומכרים, ועל דמויות שהכרתי רק דרך טקסטים וסרטים אבל אני חבה להם את קיומי. ואז הטיפוס הזה אל יום העצמאות, וההיאחזות בתפילת ערבית ובהלל, ההודיה לה' ולכל מי שבזכותם נוכל עוד מעט לחגוג, לרקוד, לצפות בזיקוקים ולהתמלא בספריי שלג, כהלכות מדינת ישראל.

שנים לא ידעתי שאצל משפחות שכולות, יום הזיכרון לחללי צה"ל מתחיל בראש חודש ניסן. עם הניקיונות והקניות לפסח, והמחשבות על עוד חג משפחתי כל כך בלעדיו. ואולי בעצם כבר בראש חודש אדר, על כל שמחותיו.

מאז שנוה נהרג, יום הזיכרון הפך אצלי למשהו אחר. בימים שלפניו האוויר דליל וכבד, הריאות לא מחזיקות אותו. אני מאבדת מילים ומתנסחת בגמלוניות, אפילו לא יודעת למה. לא ברור לי מה יש בתאריך הזה. הרי כל יום הוא יום זיכרון עבורנו, כל ערב, לילה ובוקר. כל שעה. זה הספר החדש "נתן ועמוס" שאין לי עם מי לדון עליו, זה החבר שלו שהתארס ואין למי להתקשר, והנה עוד פעם מוכרים באושר־עד את הרחפן שקניתי לו חצי בצחוק, בראש השנה שלפני, ואיך אשלח לו תמונה? אז אם אנחנו כל הזמן חיים אותו, למה אנחנו צריכים את הביקור הציבורי, הצפוף, בבית העלמין, שאנחנו גם ככה מגיעים אליו מדי כמה שבועות כשהגעגוע לא נותן מנוחה? בשביל מה האח"מים והטקס שאין בו רגע אחד אישי?

ובכל זאת, כבר פעמיים היינו שם ואחר כך פתחנו, וגם השנה נפתח, את הבית לחברים שלנו ושל נוה ושל הילדים, ולכל מי שרוצה לבוא ולהתחזק איתנו ולשמוע קצת על נוה ולשיר ביחד. כי יש בו משהו, ביום הזיכרון, ביחד הזה. אבל עדיין לא היה ברור לי מה.

ואז הגיעה שאגת הארי ואיתה הוראות פיקוד העורף המגבילות, וככל שהימים התקדמו החלו הספקות: יהיה יום זיכרון? לא יהיה? ופתאום נבהלתי לרגע שנעשה אותו לבד, ונזכרתי ביום זיכרון אחר, שהיה כאן רק לפני שש שנים, אבל קשה לזכור כי העולם עשה כמה סלטות מאז. הימים היו ימי קורונה, ונוה, שיום הזיכרון היה אחד הימים הכי חשובים לו בשנה, התאמן על נגינת שירי יום הזיכרון לקראת טקס שהחבר'ה החליטו שהם עושים בזום, כי אי אפשר בלי. נוה פרט על הפסנתר את מי שחלם ואת שיר הרעות וגם את אחרי הנצח, ואני, שבדיוק כתבתי את הספר על דביר שורק הי"ד, שמעתי ובכיתי. השירים האלה הם לא תיאוריה, הם על אנשים אמיתיים, חשבתי, ולא דמיינתי עד כמה זה יהיה קרוב אליי.

אבל הדבר שנוה לא התכוון להשלים איתו, הוא היעדרות יום הזיכרון מהמרחב הציבורי. כי איך יכול להיות שיום משמעותי כל כך חסר את אווירת הכבוד וההוד? הוא חבר למיזם של "לב אחד" שנקרא "משמר הכבוד הלאומי", פרויקט שביקש לציין את יום הזיכרון למרות ובכפוף להגבלות שהיו אז. נוה קיבל את האחריות על לוד. הוא יצר קשר עם אורית עופר, ראש אגף התרבות בעיר שלנו, ותיאם איתה את העמידה בצפירה בצמתים. הוא גם ביקש, בלי להתבייש, שהיא תכניס את המיזם לפרסומים העירוניים, כדי שכולם יהיו שותפים. כשהיא חששה שאולי הם יעברו על כללי הקורונה, הוא הרגיע אותה בקריצה. אנחנו נתאם רק חמישה אנשים לצומת, ואם יגיעו יותר, ובכן, אין מה לעשות.

בזמן אמת לא הבנתי מה הייתה המשמעות של המעשה הזה. רק כמה חודשים אחרי שנוה נהרג, ביום קיץ אחד, בבריכה העירונית, ניגשה אליי פתאום אישה מבוגרת ונחמדה. "לא הכרתי את הבן שלך", היא אמרה לי, "אבל את יום הזיכרון של הקורונה אני לא אשכח לו". הרמתי גבה. "אנחנו משפחה שכולה שגרה לא רחוק מכם", היא המשיכה, ואני קצת התביישתי שלא הכרתי. "וביום הזיכרון ההוא, כשהרגשנו שאנחנו לבד, כשחשבנו שאף אחד לא זוכר, פתאום עמדו אנשים בצומת הקרוב לבית שלנו. הם היו בחולצה לבנה, באהדה והזדהות, והרגשנו את החיבוק ואת היחד. ידענו שמישהו זוכר".

השנה, כשחשבתי לעצמי האם יום הזיכרון יהיה כמו בקורונה, רק המשפחות בבתי העלמין, בלי טקסים ובית פתוח ואנשים ושיח וחיבוק, פתאום הבנתי מה נוה עשה אז. פתאום הבנתי עד כמה חשוב לי היחד הזה, שהוא כבד וקשה אבל גם משדר גלים של חוזקה ואחווה וזיכרון.

ועוד הבנתי, שמשהו ביום הכללי הזה, בהתאספות של כל המשפחות בחלקות ובבתי העלמין הצבאיים, או ליד נרצחי פעולות האיבה בבתי העלמין האזרחיים, משהו בנוכחות של כל המעגלים מסביב, שמכירים ואינם מכירים, משהו ביחד הזה ובנאומים שאני אף פעם לא מצליחה להקשיב להם כי אני עדיין לא מאמינה שאנחנו חלק מהסרט הזה – הוא חיוני לחברה ולמדינה שלנו. ואולי הוא גם מטיל עלינו, המשפחות, עוד תפקיד שלא בחרנו ולפעמים אנחנו מסרבים לו בלהט, אבל הוא כאן. להיות השביל להכרת הטוב לנופלים, לקיים מפגש עם האהבה ומסירות הנפש לעם ולמדינה.

ובמילותיו של הרב עודד וולנסקי, אב שכול וסב שכול, על צפירת יום הזיכרון: "פתח את לבך, בן אדם, פתח את נשמתך, היה עושה מעשה עמך בחיבור עם כל ישראל. שתי דקות יש לנו בשנה בהן כל עם ישראל נכנס לקודש הקודשים של תיומת האחדות היותר עליונה... אמנם בנוראות הנסיבות, אבל זו הזכות היותר גדולה והשגב היותר עליון, בהיות כל ישראל מכונסים יחד, כאיש אחד בלב אחד, בדביקות של מחשבה, לב ונפש, עם כל אלו אשר נשפך דמם על מזבח שיבת ציון ובניינה". ומתוך הכאב הזה, הכרת הטוב הזאת, העין הדומעת והיד המנחמת, אפשר להגיע אל יום העצמאות.

Ofralax@gmail.com