לאה עיני מציגה בכנות ובאומץ את כיעורה של המחלה והבדידות שבאבל

ספרה החדש של לאה איני מאגד בתוכו שני רומנים. האחד, שעליו אדבר וארחיב כאן, הוא הרומן־הממואר החדש שלה, שהספר נקרא על שמו. השני, "גאות החול", הוא רומן קצר, סוחף וכואב שראה אור ב־1992 וכעת יוצא לאור בגרסה מחודשת. שני הרומנים יוצאים כאן סמוכים וצפופים זה לזה, ולא בכדי. על כך בהמשך.

"ועודך בחיים" הוא ממואר לא שגרתי. לא בתוכן, לא בצורה ולא בהתבוננות הישירה והחשופה שלו בערש הדווי, במוות, בלהיות אשתו של הנוטה למות ובלהיות אשתו של מת. והבחירה לומר אשתו של מת ולא אלמנה היא מכוונת, מפני שיותר משאיני מתייחסת אל עצמה כאלמנה, היא מתייחסת אל עצמה כמי שעוד חיה עם אדם. האדם הזה אומנם איננו מאוד, במובן הממשי של הקיום, אך במובנים עמוקים ובממדים אחרים הוא נוכח מאוד.

הממואר אינו ארוך, ובנוי מרצף אפיזודות של קטעים קצרים ופיוטיים, ממוספרים, הנפרסים על פני שמונים ותשעה עמודים. הקטעים הקצרים והשיריים, שבחלקם כתובים בחריזה מפתיעה ועדינה, משרתים את תוכן הספר בנשימות הקצרות שהם מייצרים, לצד הרווחים בין הקטעים, המאפשרים רגעים של נשימה עמוקה יותר. ורגעי הנשימה נצרכים, משום שהתוכן הפואטי קשה לעיכול. לאה איני אינה חסה, לא על הקורא ולא על האיש שאותו היא אוהבת. היא מטיחה בפניו ובפנינו את כיעורה של המחלה המאכלת את האיש שלה כפי שהיא באמת, כמו גם את המוות ואת החלל שהוא מותיר כפי שהוא באמת. וזה אולי הדבר החשוב ביותר שהממואר הזה מצליח לעשות. הוא מצליח לומר אמת כשהאמת – ובכן, כפי שהיא באמת – רחבה ובוטה יותר מכל רומנטיזציה שניתן היה לעשות מעמדת האישה המתגעגעת לאיש שלה שכבר איננו.

איפה אתה לתפוס אותי

ניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים. בחלק הראשון עירד, בן זוגה האהוב של איני ואבי בתם המשותפת, עוד בחיים. הסרטן שולח גרורות בגופו, ובתו ואשתו מלוות אותו בעל כורחן, קרועות לב ועיניים, אל מותו הבלתי נמנע. דרך מסדרונות בית החולים, פטפוטי האחיות, רעילותו המנסָה לרפא של הכימו ותכיפות האשפוזים. בחלק זה מנסה הכותבת להתווכח עם המוות הקרב, מנסה להקל את הכאבים שכבר אי־אפשר לטשטש, מנסה להגן על עירד מפני גופו שלו ומפני העולם, ומנסה נואשות להאניש את אהובה שלעיתים הולך לאיבוד בתוך מחלתו והופך לאיזה מין דבר שהוא רק גוף סובל ונרקב.

"אל תדבר אליו כאילו הוא שק תפוחי אדמה! מי ששוכב פה הוא איש אשכולות! מלא כרימון", היא צועקת, מבקשת, דורשת מהרופא המתמחה. במרבית הספר היא כותבת בגוף שני יחיד, ופונה פעם אל עצמה ופעם אל עירד: "משותק בימינך, מופקע מדיבור, פערת אליי זוג דמעות עצורות. לא בגלל פרץ הקלישאות, ואולי גם". שני קטעים אחר כך היא כותבת: "בינתיים אתה לובסטר נשלק ברותחין, ואני רוצה במותי, כאן, כאן ועכשיו".

החלק השני הוא האבל. המוות עצמו. עירד הלך, נותר החלל, ולאה נופלת אל החשכה הקשה של השכול, בדיוק כפי שהיא כותבת באופן ישיר ומצמרר, ממש בפתיחת הספר "אני נופלת. אני נו־פ־לת. איפה אתה לתפוס אותי? אני נחבטת. קירות. גוף. קירות. איפה אתה. זה היה צריך להיות הפוך. מי יאסוף אותי תכף. רצפה קרה ומלוכלכת. דלת, חיק של תהום".

מתוך תחושות כואבות ומעורבבות של עצב וכעס, אשמה ושיממון, היא מנסה לפלס דרך לעצמה להתקיים, לעמוד על רגליה. להיות אישה ולהיות אם. ולהיות אב. "ילדה שלי", היא פונה לבת שלה, "מעכשיו אהיה לך אם ואב. אינני יודעת להיות אב, אך אשתפר כאם, אני מבטיחה. ולהיות אב, אבא, אלמד. אצא מגדרי. אכנס לנעליו, אטפס במעלותיו, כל כמה שאוכל". בחלק זה, לטעמי, נוכחת העובדה שאיני מעידה עליה בעצמה: כבר עברו מספר שנים מאז מותו של עירד, וכעת יש בכוחה ללוש מחדש את רגעי האבל, לעבד אותם ואף להתבונן בהם ממקום אחר. אך ההתבוננות המחודשת, או המרוחקת, מגבילה את היכולת שלה לצלול שוב פנימה. להיות האישה אשר נופלת ונופלת ואינה מצליחה לקום. שהרי הנה היא כותבת את הדבר, ומכאן שבמובנים רבים היא כבר קמה.

הדבר ניכר אפילו בסידור הקטעים. הקטעים שיש בהם, אם ניתן לומר בגסות, רק חשכה, אינם רצופים כמעט, וביניהם יופיעו קטעים אחרים שמתארים את הניסיון לטפס. יש בהם תובנות שמגיעות ממרחק הזמן, ויש בהם את המילים שאולי לא היו לה אז. "אבל אלמנה על שום מה? והרי היה לי קומץ חיים לפניך, שם ושם משפחה קצת מצחיק, שעשו לי בכל זאת בדל מוכרות. אז מעתה אלמונית? מעתה חדלת קול? ובכלל, איך אלמנה כותבת בוכה? בתסריט כתוב לה 'הכי שוק וסרטן על ירך', והיא כניצבת בסרט אילם".

שיח עם העולם האחר

אינני יודע איזה שם לתת לחלק השלישי של הספר. אני רוצה לומר "השלמה", אך יש בו יותר מהשלמה, ולמעשה ההפך, אין בו השלמה בכלל. שהרי המוות שהוא סופי ונוקשה, פתאום מתגמש שוב מחדש, פתאום אפשר להתווכח איתו. ויש טרנספורמציה, שאותי הפתיעה מאוד, של הזוגיות של עירד ולאה. והנה לאה, שבוודאי איננה חשודה בדתיות כלשהי, מגלה איזה מין שיח עם העולם הכמוס, הרוחני, האחר. דרכו היא מוצאת מסילה כלשהי לאהובה שכבר מת. ודווקא מפני שזהו ספר שדובר אמת, יש כאן אלמנט לא צפוי, מרחב שלא חשבתי שהספר יגיע אליו: עיסוק בנשמה וכמעט ריחוף לחלל מטאפיזי, עד כדי כך שלרגעים שאלתי את עצמי האם מתוך ייאושה וגעגועיה היא פונה לשם השמיימי הזה על מנת לשוב ולגעת באיש שלה, כמו הולכת לבעלת אוב, לקוראות בקפה, למתקשרות. או שאולי דווקא יש כאן, כמו בממואר כולו, מבט מפוכח במה שישנו, ובעיקר מבט מפוכח ברגשות שקשה, ואולי אין בשביל מה, להתווכח איתם.

בקטע 121 – כאמור, כל הקטעים ממוספרים – פורשת איני מעין רשימת הוכחות או עדויות לכך שלהכרה, או לנשמה, או למה שזה לא יהיה, יש באמת קיום נוסף ואחר לאחר מותו של הגוף. "ולנוכח כל זאת", היא כותבת בקטע 132, "האין זאת שלהוסיף לחיות מעתה תוך התעלמות גמורה מגאות העדויות, מגעש משמעותן, הוא להיאחז בפתחי מערה? האם היינו כה נוחים לבטל מיליוני עדויות רציפות עקביות של הלומי קרב, שורדות אונס, טבח, שעבוד, התעללות, גירוש, פליטות, כיבוש, שואה, רק מפני שעסקינן ב'אישי'?... עד כמה נהיה אדםחווה מנותקי בריאה?"

יש אומץ במעשה הספרותי שלאה איני עושה כאן. בממואר בכלל, בחשיפה ובכנות שלו, אך בחלק השלישי בפרט. אומץ ללכת למרחב לא מוכר ובלתי צפוי, ויותר מזה, לכתוב על כך. כמו לחתום את העניין, לחרוט את העובדה שאת שם, שאלו הדברים שעליהם את חושבת, שאת לא מוכנה להתעלם מהם ושאת לא מוכנה "להיאחז בפתחי מערה".

הקדימה את זמנה

שלושת החלקים אומנם מופיעים בזה אחר זה, אך רבים מן הקטעים שטים אחורה וקדימה במרחב הזמן ובין החלקים. לאורך הממואר כולו משובצים זיכרונות חיים מעירד הבריא, תוך עיסוק מתמיד בזוגיות שהייתה להם, שעודנה בחיים. דבר נוסף שהספר עסוק בו הוא מלאכת הכתיבה עצמה. לאה איני היא אדם שכותב כל חייו, והכתיבה שלה, כפי שהעידה לפחות בריאיון אחד, קשורה בעירד שעבד קשה כדי שהיא תוכל לכתוב. כלומר, לא רק קשר נפשי או רגשי, אלא קשר ארצי ופשוט.

וכאן, בציון הממד הארס־פואטי של הספר, אני חוזר לנקודה שבה פתחתי: הסמכתו של "גאות החול" אל "ועודך בחיים". פעולת החיבור בין שני הספרים היא כמובן מלאכת מחשבת, של לאה איני עצמה או של העורכים. ראשית, איני בעצמה מזכירה את מירי, גיבורת "גאות החול", בתוך "ועודך בחיים" כמה פעמים. מירי היא אלמנה צעירה אשר מתהלכת בעולם מוכת עצב, אבל וגעגוע, ויוצאת למסע שסופו כמעט היבלעות בתוך אהוב ליבה השוכן בתוך האדמה.

איני כתבה את מירי בגיל צעיר, שנים רבות לפני שנהייתה אלמנה בעצמה. "איך העזת", היא כותבת לעצמה ב"ועודך בחיים", "לכתוב בגיל עשרים ותשע, ואת בזוגיות הדוקה, ספר על אלמנה צעירה – השתגעת להקדים את זמנך?". איני יודעת היטב מדוע העזה. משום שהיא סופרת טובה, ולכן יש בכוחה להפליג רגשית למקומות שהם לא היא ולדייק אותם. הסמיכות כמו מוכיחה את זה. הסמיכות כמו מפגינה ביטחון ותעוזה לכפוף תחת גג אחד את שני הספרים ולומר: מותר היה לך, כי זה מעשה ספרותי. והנה תראי, עברו שנים, החיים עקפו את הספרות, ועדיין לשניהם יש מקום עד כדי כך שקשה לומר מי משתיהן, לאה או מירי, חיה יותר.