מיירה סאק תמיד הייתה ספורטאית. כשהייתה ילדה וגדלה מחוץ לפילדלפיה, היא הייתה בין הראשונות שנבחרו למשחקי הכדורסל השכונתיים.
סאק, כיום בת 38, המשיכה לצאת לריצות קבועות במשך רוב ההיריון שלה. אחרי שבתה, האבי, נולדה, התינוקת אהבה במיוחד את התנועה של עגלת הריצה.
כשהאבי הייתה בת 15 חודשים היא אובחנה בטיי־זקס, מחלה גנטית נדירה וקטלנית. סאק ובעלה עברו בדיקות סקר לפני ההיריון, אך לדבריהם נמסרו להם תוצאות שהתבררו בהמשך כשגויות.
הכי מעניין
האבי מתה בשנת 2021, כשהייתה בת שנתיים וארבעה חודשים.
"אני זוכרת שמישהו אמר לי, 'את הולכת לפגוש אנשים מדהימים שגם איבדו ילדים'", סיפרה סאק. "ובאותו רגע חשבתי: אני בכלל לא רוצה להיות חלק מהקהילה הזאת. אני שונאת את זה".
מיירה סאק ובתה, האווי, בינואר 2020 | צילום: באדיבות מיירה סאק
עם הזמן, סיפרה, האבל גרם לה להרגיש כמו "חייזר". היא רצתה לדבר על האבי, אבל לא בחדר נטול חלונות מהסוג שדמיינה כשחשבה על קבוצת תמיכה לאבלים.
קצת יותר משנה לאחר מות בתה פנתה סאק לחברים, לבתי חולים ולקהילת הריצה המקומית. היא מצאה 18 אנשים שכמוה עברו אובדן ששינה את חייהם.
הקבוצה התכנסה בנקודת המייל ה־21 של מסלול מרתון בוסטון, במטרה להיפגש מדי שבוע במשך כחודשיים, לדבר יחד ולהתאמן לחצי מרתון.
אחת הנשים שאליהן פנתה הייתה מריה רודריגס, שבנה בן ה־17, ג'אירם, נהרג בתאונת טיפוס סלעים בזמן שהמשפחה הייתה בחופשה בברזיל, ארץ הולדתה.
"ברור שאמרתי כן", סיפרה רודריגס, אף שלא רצה כבר שנים. "ומיד פתחתי את המחשב וחיפשתי בגוגל: 'איך אישה בת 60 מתאמנת לחצי מרתון?'"
לפני הריצה הראשונה התכנסו חברי הקבוצה במעגל. כל אחד הציג את עצמו ואמר גם את שמו של האדם שאיבד. חברי הקבוצה חזרו אחריו ואמרו בקול את שמו של אותו אדם.
עוד כתבות בנושא
כל קבוצת E-Motion מתחילה בהתכנסות ב"מעגל מקודש" | צילום: E-Motion
בכל שבוע סיפרו שניים או שלושה משתתפים סיפור קצר על האדם שאיבדו. אחר כך הם יצאו לרוץ.
האימונים היו קשים, אבל רודריגס התמידה ובסופו של דבר השלימה את חצי המרתון בניופורט שברוד איילנד.
היא הופתעה מעצם העובדה שהצליחה לחצות את קו הסיום. לדבריה, החוויה גרמה לה להבין שהיא חזקה יותר מכפי שחשבה.
"יש כאן איזושהי הקבלה", אמרה. "גם האבל וגם חצי המרתון קשים מאוד – אבל אני יכולה לעשות את זה".
המתווה הראשוני של קבוצת הריצה והאבל נבנה על בסיס המחקר של סאק ושיחות שקיימה עם מומחי האבל והטראומה ג'ואן קצ'יאטורה וברוס פרי. בהמשך הפך המתווה לבסיס של עמותת E-Motion שהקימה, המכשירה כיום מנחים לקבוצות ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה.
"זה האבל"
כשאנשים נמצאים באבל, לא רק הרגשות משתנים. גם הגוף מגיב.
קצב הלב ולחץ הדם עולים, וכך גם רמות הקורטיזול, הורמון הקשור ללחץ. בגוף עלולים להופיע יותר תהליכים דלקתיים, פעילות מערכת החיסון עשויה להיחלש, ורבים חווים תשישות ו"ערפל מוחי".
"כשחושבים על אבל חושבים על עצב, ואולי גם על כעס, אבל כמעט אף פעם לא שומעים על ההיבטים הגופניים של האבל", אמרה שרה מקארתי, פסיכולוגית בבית החולים לילדים בבוסטון, המסייעת למשפחות לאחר מוות פתאומי של ילד.
מקארתי כבר עבדה בתחום כאשר בתה אובחנה בלוקמיה. למרות כל מה שידעה מבחינה מקצועית על אבל, היא הופתעה מעוצמת ההשפעה הגופנית לאחר מות בתה.
"הייתי מותשת כל הזמן", סיפרה. "הלכתי לרופא שלי ואמרתי, 'מה לא בסדר עם הגוף שלי?' אף אחד לא באמת התיישב מולי ואמר לי: 'זה האבל'".
עוד כתבות בנושא
קבוצת E-Motion בטיול רגלי בקליפורניה השנה | צילום: E-Motion
למה פעילות גופנית עשויה לעזור
לאחר מות בתה עברה מקארתי לבוסטון, ושם הכירה את סאק דרך עבודתה. סאק עודדה אותה להצטרף לאחת מקבוצות הריצה.
"אני למעשה שונאת לרוץ", אמרה מקארתי.
סאק השיבה שזה לא משנה, מפני שהקבוצות מיועדות לאנשים בכל רמות הכושר. מקארתי קנתה נעלי ריצה והחלה להתאמן עם אחת מקבוצות E-Motion לקראת מרוץ של עשרה קילומטרים.
וזה היה קשה בדיוק כפי שחששה.
"היה יום אחד שבו חשבתי, 'אני פורשת'", סיפרה. "כנראה שאמא אחרת בקבוצה הרגישה את זה, והיא פשוט רצה איתי".
השתיים עברו מדי פעם להליכה. מקארתי המשיכה להתאמן ולבסוף השלימה את עשרת הקילומטרים.
"אחר כך אמרתי למיירה: 'זה מדהים, ואנחנו חייבות לחקור את זה'", סיפרה.
המחקר הספציפי על פעילות E-Motion עדיין נמצא בשלבים מוקדמים, אולם מחקרים מראים זה שנים שפעילות גופנית יכולה לשפר את בריאות הנפש.
אבל אינו זהה לחרדה או לדיכאון, אך חלק מהתסמינים יכולים להיראות דומים, ובשנים האחרונות חוקרים החלו לבדוק באופן ממוקד יותר אם פעילות גופנית יכולה לסייע גם לאנשים המתמודדים עם אובדן.
במחקר שנערך בבריטניה בשנת 2021 מצאו פסיכולוגים שפעילות גופנית העניקה למשתתפים "תחושת חופש", אפשרה להם לבטא רגשות וסייעה להם לקבל יותר תמיכה חברתית.
מחקר אורך מ־2023 מצא כי פעילות גופנית עשויה לחזק חוסן ולסייע בהגנה מפני כמה מההשלכות הקשות ביותר של אובדן טראומטי. משתתפים אבלים שהתאמנו יותר היו בסיכון נמוך יותר לפתח דיכאון כרוני לעומת אלו שהתאמנו פחות.
"אני חושבת שחלק גדול ממה שמתרחש בתהליך האבל אינו קשור למעשה לעיבוד מילולי", אמרה מרי־פרנסס אוקונור, מומחית לאבל ומחברת הספר "The Grieving Body: How the Stress of Loss Can Be an Opportunity for Healing".
אוקונור לא השתתפה במחקרים האלה, אבל הקדישה חלק גדול מהקריירה שלה למחקר של האופן שבו הגוף והנפש מגיבים לאבל.
במחקריה היא מצאה שתרגילי הרפיית שרירים, שבהם מכווצים ומשחררים קבוצות שרירים בזו אחר זו, יכולים להיות יעילים באופן מפתיע בשיפור התחושה של אנשים המתמודדים עם אובדן.
לדבריה, מעבר ליתרונות הגופניים והנפשיים של פעילות גופנית, היא מעניקה לאדם תחושה מסוימת של שליטה ויכולת פעולה דווקא בתקופה שבה נדמה שהעולם כולו יצא משליטה.
השתתפות בקבוצת ריצה או הליכה מוסיפה גם מרכיב חברתי: המשתתפים תומכים זה בזה ומחזיקים זה את זה באחריות להמשיך להגיע ולהתאמן.
"אלה הדברים שלדעתי עוזרים לנו לחזור לחיי הקהילה", אמרה אוקונור, "וזה היבט חיוני, קשה מאוד וכמעט לא מדובר של האבל".
קבוצת "E-Motion" של הורים שכולים בפיירהופ, אלבמה | צילום: E-Motion
לרוץ זה לצד זה
אבל יכול להיות חוויה מבודדת מאוד, בין היתר מפני שאנשים בסביבתו של האדם האבל לא תמיד יודעים מה לומר.
"הם מפחדים להגיד את הדבר הלא נכון, או שהנושא כולו פשוט מפחיד אותם, ולכן הם מתרחקים", אמרה מקארתי.
סאק ומקארתי מספרות שקבוצות כמו E-Motion מאפשרות למשתתפים ליצור קשר עם אנשים שכבר מכירים מקרוב את המציאות הזאת.
רודריגס תיארה כיצד בזמן הליכה או ריצה זה לצד זה, השיחות נוצרות ונעלמות באופן טבעי. לעיתים המשתתפים מדברים על האנשים שאיבדו, ובפעמים אחרות הם בכלל לא מדברים עליהם.
"פשוט ממשיכים בצורה טבעית מאוד, מאיצים או מאטים", אמרה.
רוב קבוצות E-Motion נפגשות פעם בשבוע במשך כחודשיים, אך בזמן הקצר הזה נוצרים לעיתים קשרים עמוקים. רבים מהמשתתפים נפגשים גם בין האימונים וממשיכים לשמור על קשר במשך שנים. חלקם מוצאים שם חברים קרובים.
"אני חושבת שהיופי שבמוות הוא שהוא שובר אותך ופותח אותך", אמרה רודריגס. "אנחנו יוצרים קשרים מפני שאנחנו פגיעים".
עוד כתבות בנושא
