בעמוד השלישי בספרה החדש של נוגה פרידמן "ימים כקלקולם" (כנרת זמורה דביר) קופצת אלינו נוגה של 2025 ומעירה הערות מההווה אל נוגה של 2023, זו שכתבה יומן אבל מדמם על האיש האהוב שלה, עידו (קרידו) רוזנטל ז"ל, לוחם שלדג אגדי שנהרג ב־7 באוקטובר בקרב על קיבוץ עלומים. "נוגה עם טיפה פרספקטיבה", היא קוראת לעצמה, "אני לא רוצה להתערב יותר מדי בטקסט בדיעבד, זו מי שהייתי אז ואני מנהלת עם זה דיאלוג", היא כותבת שם. "הרגשתי שזה לא אותנטי ולא הגון לקחת את הטקסטים שנכתבו בגולמיות שלהם - לפרק אותם ולהכניס לשם עריכה מאוחרת יותר", היא מסבירה לי בשיחה שנפתחת בינינו, "לא נגעתי בהם כמעט. רציתי להתווכח עם עצמי במקום לערוך את עצמי". ואכן, פרידמן - אלמנתו של עידו, אמם של תום (12), נבו (11) ואריה (7.5) יוצרת רב־תחומית וחוקרת מגדר ("תוסיפי לשעבר") מתווכחת עם עצמה די הרבה.
היא גדלה בחיפה, הוריה אקדמאים וכיום חיה במושב בן־שמן. יש לה תואר ראשון בתקשורת חזותית מבצלאל. "זה קצת היה 'לעשות דווקא' להורים שלי", היא אומרת. "וגם פחדתי מאוד מלעשות פסיכומטרי", ותואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת תל־אביב ("בהצטיינות יתרה. אם כבר את כותבת על זה"). את התזה שלה כתבה על קשירת צינורית זרע ולפני שעידו נהרג היא התחילה להרחיב את התזה לדוקטורט בנושא. "אני לא חושבת שאמשיך לכתוב את זה כבר", היא אומרת. "לא כי זה לא חשוב. הידע דווקא מאוד חשוב אבל אני רוצה להנגיש בצורה אחרת, אולי קומיקס, נראה".
אז איך נראית ונשמעת נוגה עם טיפה פרספקטיבה? "ככל שהזמן עובר, יש לי דברים אחרים להגיד על מה שכתבתי ועל הנוגה ההיא כי אני מאוד שונה ממנה".
במה?
"בהכול: אני טיפה יותר מטופלת ומאוזנת, יש לי יותר כוחות ויש לי גם יותר פילטרים, וגם יש לי טיפה יותר ניסיון בלהיות אלמנה, אני פחות שוקיסטית. טיפה", היא מהרהרת בכך, "אני חושבת", ומכריעה: "כן, פחות שוקיסטית בעיקר".
"המוות של עידו שינה אותי באופנים שרק עכשיו אני מתחילה לגלות, שגם הם משתנים כל הזמן. האלמנוּת היא דבר פלואידי. זה נורא קשה לעקוב אחרי כל השינויים האלה, אבל הדבר הקבוע היחיד זה שאני פשוט לא מה שהייתי לפני" (עמוד 126).
יש רגע אחד בריאיון שלוכד את הניסיון שלה לאחוז ברגע ולספר אותו מתוך ידיעה נכוחה שהסיפור הזה משתנה כל הזמן. זה גם רגע שלוכד את החיוך הממזרי שלה, הרגע שבו היא מרשה לעצמה להוציא לידי ביטוי את הפרפורמית שמחכה לפרוץ מתוכה. "אני אשיר לך עכשיו שיר קצר ואת כבר תביני הכול", היא אומרת, שולחת אליי חיוך קטן ומתחילה לתופף על גופה. "עוד כמה שנים אני אספר לעצמי סיפור אחר, אחר לגמרי / על מה שקורה לי עכשיו מאיך שאני מספרת אותי לעצמי עכשיו / אז מה זה אומר שיש לי מילים ושירים שעטפתי בסרט / על מה שקורה לי עכשיו כאילו זה כבר סיפור שסופר, כאילו זה כבר בעבר".
*
כמעט שנתיים חלפו מהיום שבו התנפצו חייה של פרידמן. את רסיסי החיים החדשים שלה – בלי עידו, האהבה הגדולה של חייה – החלה לתאר די מהרגע הראשון בפוסטים בפייסבוק שעוררו עניין רב, בעיקר בשל הכנות וההומור, החוכמה וכישרון הכתיבה הגדול שלה, ובעיניי גם הודות לנדיבות שלה, זו הפותחת צוהר לעולמם של רבים ורבות סביבנו שעולמם חרב עליהם.
עידו רוזנטל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
האובדן הגדול הוביל אותה לפרץ יצירה אדיר. היא כתבה את האבל, רקדה אותו, שרה וציירה אותו. "אפשר לומר שהמסע שעברתי היה סוג של לידה שתיעדתי בארבע צורות שונות – הסרט, האלבום, הספר, הקומיקס. למעשה אלו ארבע צורות שונות של יומן אבל", היא מסבירה ומוסיפה בסרקזם - "אני כנראה הולכת להיות מארז ליום הזיכרון. זו בדיחה נוראית, אני יודעת. יש אנשים שרוצים לתת לי כסף מתוקף מצבי, אז חשבתי להקים חנות ולהגיד שכל ההכנסות הן קודש לאלמנת חרבות ברזל. אחת".
את סרט הדוקו שלה "שום דבר לא בסדר" יצרה יחד עם רני סער לכאן 11. את האלבום היא מקליטה בימים אלו יחד עם דניאל סלומון. "אני לא מרגישה זמרת, אני אומרת שאני מזדמרת", היא אומרת, "זה הטיפול שלי. השירה היא מזור פיזיולוגי בשבילי. זה מדהים". "גוף ראשון רבים" הוא הקומיקס שיצא לפני כחצי שנה בהוצאת ידיעות אחרונות "בזכות נטע גורביץ המדהימה והאיורים של רון לוין", והספר, שלשמו התכנסו כאן, הוא יצירה שמתבססת על פיתוח הנושאים שעלו בפוסטים שפרסמה ברשתות.
"יצאו מהתקופה הזו ארבעה דברים גדולי מידה", היא אומרת ומוסיפה, "זה נראה מציף ומפתיע, אבל אני שנתיים בהצפה ומופתעת, ובסך הכול השתלטתי על זה לא רע, חוץ מהתמוטטות אחת ביום הזיכרון האחרון. אני מאוד גאה בעצמי על הדברים האלו ושמחה עליהם. כמובן שאני לא שמחה על הנסיבות, אבל איך אומרים - אם כבר, אז כבר".
ויש לך בראש קולות של "מה יגידו" על האלמנה המשגשגת?
"זה תסריט חברתי משתק, אבל המציאות היא שכולם נורא מפרגנים לי, אז אין לי אלא לפרגן לעצמי. באמת, מישהו יכול להגיד שלא אהבתי אותו כי כתבתי ספר?!".
בשנתיים האלו האבל שינה את צורתו ויחד איתו גם היא. אולי אפשר לומר שעכשיו היא מתחילה לראות את העולם מבעד לשבר. "אני מרגישה את ההבדל. ככל שהזמן עובר אני כבר פחות שבורה. אני שמחה על זה שאני לא במקום שבור כל כך". פרידמן היא אישה רבת סתירות, מסרבת להיכנס לתפקיד האלמנה במשבצת שהשכול הישראלי שרטט לה, מעזה לערער על ערך קדושת המלחמה ובעיקר מתעקשת לאחוז במורכבות שהמלחמה כפתה עליה ולשקף אותה.
השילוב בין היעדר הפילטרים בתקופת האבל הראשונית וכנות בעצימות גבוהה שתמיד היו מנת חלקה הולידו ספר נוגע ללב, מלא בהברקות לשוניות ותובנות עומק שנחצבו מתוך התהום שעברה בה. למשל הפסקה המדמה את ההתמודדות עם המוות להתמודדות עם תינוק חדש: "דברים השתנו בזמן שעבר מאז שעידו נהרג. אני יכולה לספר עליהם סיפור. זה סיפור משעמם כזה, על כמה אני ישנה או אוכלת, על מה הצלחתי ולא הצלחתי לעשות היום, כמו שאימהות לתינוקות מספרות בגן שעשועים. גם לי נולד משהו. המוות". (עמ' 216).
| צילום: ללא
"אף פעם לא היה לי קשה לדבר על דברים חשופים, לא קשה לי לפתוח, אני ההיפך - אובר שרינג, TMI, ועידו היה גורם מרסן של התכונה הזו, אבל האמת שגם לא הייתי צריכה גורם מרסן כי פשוט היה לי אותו, ולא היה חסר לי דבר מכל זה".
באחת מהערות העריכה המאוחרות שלה, "נוגה עם הפרספקטיבה", היא שואלת את עצמה למה היא מספרת דברים כל כך פרטיים. "נוגה, למה לעזאזל שתלתליו המג'ויפים של עידו יהיו עניינו של מישהו מלבד אצבעותיך? אני לא יודעת. כי אין לי עם מי להחזיק את זה אז זה כבר לא חשוב שזה יהיה פרטי", היא משיבה לעצמה.
בספר את מתייחסת לכך שפתאום בין שלל הזהויות שלך, את עכשיו גם סופרת.
"הרבה אנשים כותבים, אבל המרחק בן לכתוב ללהיות סופרת זה ספר, אז רק עכשיו אני סופרת. אף פעם לא עשיתי מהלכים כדי להיות סופרת – לא שלחתי חומרים שלי לאנשהו. אני חושבת שזה דורש אמונה בעצמך ודבקות במטרה שאף פעם לא היו לי. זה מה שמבדיל אותי מאומנים רגילים שלא הגיעו אל האומנות בעקבות הטראומה אלא בחרו בזה כמשלח יד, וכנראה שהייתי צריכה גם שותפים, לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה בלי נועה מנהיים. את הספר סיימתי חמש פעמים. כתבתי אותו בתקופה מאוד קצרה, סיימתי אותו אחרי קצת יותר משנה בפעם הראשונה ומאז ערכתי אותו עוד כשנה כי כל מיני דברים לא הסתדרו.
ולכן השתמשת ב"טריק" הזה. איך זה היה לקרוא את עצמך?
"האמת שזה היה כיף. אני נהנית לקרוא את הספר שלי וגאה בו. אני חושבת שזה ספר טוב, אבל היו כל מיני דברים שרציתי להגיד לנוגה של 2023. היה גם שלב של למחוק חצי ממנו. החלטתי שהילדים בחוץ ושהרבה דברים שקשורים למיניות יישארו בחוץ כי הרגשתי שאצטער על זה אחר כך. זה היה בשלב אחר, כבר לא ההתקף המאני שהייתי בו".
צילום: מאיה משל
ובכל זאת, חלק ממי שאת הוא אישה שמדברת על המיניות שלה כאלמנה
"היה לי מוזר שזה משהו שאני לא יכולה לדבר עליו, מתוך זה התחילה הכתיבה על המיניות. זה מין מקום של - אני לא יכולה שלא, ואני גם לא רואה סיבה שלא".
אנחנו מתחילות את הריאיון בחצר ביתה, וכשנהיה חם מדי נוגה מזמינה אותי להיכנס לחדר העבודה שלה, בית עץ קטן התלוי בגובה רב על גרם מדרגות העשוי עץ גם הוא. כשנפתחת הדלת נפרשת בפניי ממלכה קטנה המשקפת את חלומה של כל אמא יוצרת. מחלונות הממלכה נשקפים הבית וצמרות העצים הירוקים שבקרבתו, על שולחן העבודה מחשב ומחברת עם סקיצות של קומיקס, ועל המדף וירג'יניה וולף שמזכירה לכל אישה שכדאי שיהיה לה חדר משלה אם היא רוצה ליצור. "כתבתי תמיד. מגיל 14 יש לי מחברת בתיק", היא אומרת. "כמובן שבאמהות לא היה לזה כל כך מקום, ולכן בשנים האחרונות פחות כתבתי, אבל הכתיבה תמיד הייתה חלק מחיי".
*
פרידמן לא טובה בשליפת זיכרונות מעידו. בספר היא כותבת שתחום הזיכרון אצלם התחלק לשניים – עידו היה אחראי על הזיכרון שלהם, והיא הייתה אחראית לזכור איפה נמצאים הדברים בבית. היא גם לא משתפת פעולה עם פעולת ההנצחה. "זו השטחה", היא פוסקת ומחזיקה בידיה שלט לבן קטן שעליו נכתב "ספסל האהבות הפעילה". "היו לי שני ספסלי קק"ל שתרמתי לבית הה הקפה השכונתי של המושב. הבחור שתרמתי לו שאל אם ארצה לכתוב משהו על עידו. הוא היה הכי חמוד שיש ואמרתי לו שיכתוב את זה. זה יושב על מאמר של מנחה שאני אוהבת, פרופ' דפנה הקר, שנקרא 'הזכות להורות פעילה'. דמיינתי את זה קטן אבל זה יצא ענק, ובאתי והתעצבנתי על עצמי ותלשתי את זה מהספסל".
אמרת את זה מראש עם חיוך, אבל השלט הזה יצא בלי חיוך.
"זה יוצא סחי ולא מובן והזוי, ואני יודעת שהרבה מהדברים של ההנצחה יוצאים ככה. מתקשרים אלייך ואומרים 'אני צריך תמונה וציטוט', ויש בזה משהו שבעיני יוצא בסוף כל כך לא מכבד על אף הכוונות הטובות. בדרך כלל אני מתעצבנת שאומרים עליי שאני עושה בכוונה דברים אחרת, זו לא התחושה שלי. התחושה שלי היא שזו אני ואיך שזה מתקבל, ככה זה מתקבל. אבל אם יש מקום שאני רבה איתו באמת זה המקום שמבקש ממני להשטיח אותו ושהוא יהיה רק גיבור ישראל. זה לוקח ממני עוד שכבות של עידו ואני לא מוכנה לזה"."הם רוצים ממני תמונה ומשפט וציטוט. וזה הופך אותך לתמונה ומשפט וציטוט. אבל אני רוצה לזכור אותך עגול ומורכב ומצחיק ומציק. וגם, איך אפשר לשים לך מילים בפה? כל תשובה שלך הייתה תמיד מפתיעה ומקורית. הוא היה איש שאי אפשר לסכם במשפט שמתחיל במילים: הוא היה איש (עמ' 217)".
פרידמן עסוקה הרבה בהשוואות לגרושים וגרושות. "יש את אלו שמתגרשים וחייבים לצבוע את הכול בשחור", היא אומרת, "ואין שום מורכבויות בדבר הזה. אני ממש מתעקשת על המורכבות, היא חשובה כי היא מאפשרת לי להרגיש את כל מנעד הרגשות. אם עידו היה מושלם והחיים איתו היו מושלמים ועכשיו זה רק עצב שאין לו סוף – אז באמת אין לי יכולת להשתקם. אבל וואלה, החיים עם עידו היו מורכבים והחיים גם עכשיו מורכבים. קרה לנו אסון נוראי וכמובן שעכשיו הרבה יותר קשה. להיות שבורה זה קשה, אבל המצב הזה הוא לא רק נוראי - יש בו גם טוב - וזה בסדר. זו הייתה אהבה גדולה אבל היה בה גם דיכוי הדדי. גם המושלם הוא לא מושלם, וגם האסון הוא לא רק אסון. זה משחרר אותי מלהאמין לעצמי כל כך חזק ש'אוי אני במתח, אוי אני בסטרס', זה עוזר לי לא לקחת את עצמי ברצינות ומקליל את היחס שלי לעצמי ולאומנות שלי. וכן, ככל שהזמן עובר אני כבר פחות שבורה, אני מרגישה את ההבדל משנה שעברה, ברוך השם, ואני שמחה על זה שאני לא באותו מקום שבור.
ממשיכה לכתוב קומיקס. מתוך הספר "גוף ראשון רבים" | צילום: באדיבות הוצאת יוקה ומפלצות
"אני מפחדת להודות בזה, אבל בימים האחרונים אני במצב ממש הרבה יותר טוב. משהו התברג לי עוד קצת מבפנים – לעת עתה ברור לי שהכול ספירלות. טוב, זה לא נכון – אני לא מפחדת להודות בזה, אני מרגישה אשמה. זה נורא שהציווי החברתי להיות חזקה מגיע לצד ציווי פנימי לא להתגבר. ואולי 'לא להתגבר' הוא גם ציווי חיצוני? חרף ה'תהיי חזקה'? הרי אם מחר אחזור ליום־יום כרגיל והשם ישמור אמצא זוגיות חזרה, גבות יורמו ולשנות יצקצקו" (עמ' 166).
את נמצאת בקבוצות של אלמנות?
"הבנתי מהשיח שלא זורמים איתי. כתבתי כמה שטויות והפסקתי. לפני יום הזיכרון כתבתי שאני חולקת טיפ שלי: 'אם יש אנשים שאתם לא רוצים שיחבקו אתכן, תגידו 'יש לי כינים'. זה אחד הדברים שאני לא מצליחה להשתלט עליהם מאז שעידו הלך. לאחרונה, דרך אגב, אני מרגישה שהוא נעלב ממני כי יותר מדי פעמים ראיתי בחורים שעשו לי רעד בגוף - כי משהו בהם הזכיר לי אותו אבל הם היו בעצם שמנים מדי", היא אומרת וצוחקת.
מערכת היחסים שהיא מקיימת עם אהובה המת שזורה לאורך כל הספר. לפעמים היא געגוע לשטויות שלו, לפעמים הרגשה שאין טעם לחיים בלעדיו, ולפעמים היא כעס על הסטטיות של המוות שלו אל מול הדינאמיות של האבל שלה עליו. "חוויית ההיעדר שלך דינמית אבל המוות שלך לא. אני כבר לא רוצה לכתוב כל כך. הכאב שלי הפך להיות בלתי כתיב. כי הוא בסדקים. הוא בערמונים. ב - כאן היינו בשנה שעברה..." (עמוד 161)
איך הכרתם?
"חיפשתי מישהו לטפס איתו", היא מספרת, "וחבר משותף בעצם שידך אותנו בלי שהבנו את זה". הם חיו יחד 17 שנה, מתוכן שנים ארוכות עידו שימש כאיש קבע ופרידמן קצת התכחשה לחלק הזה בחייהם, כפי שהיא מעידה בספר.
"אני כל כך מתגעגעת לכוח שלו להוציא דברים לפועל", היא אומרת לפתע, אני ממש מתגעגעת לכוח שלו ולתחושה שיש כוח בחדר. פעם טסנו ליוון לטפס במטאורה. בדרך חזור הייתה לנו נסיעה ארוכה לאתונה. אני נהגתי והוא הסתכל על המפה ופתאום אמר 'קחי ימינה, נראה לי שיש שם מעיינות חמים'. אני לא יודעת איך הוא הגיע לזה, אבל הגענו לשרשרת בריכות טבעיות של מים רותחים והתחיל לרדת גשם והיינו שם לבד. זה היה אחד הרגעים הכי רומנטיים שהיו לנו. הוא היה כל כך טוב בדברים האלו".
ואיזה אבא הוא היה?
"הוא נורא האמין בחינוך והשקיע בילדים הרבה, ואני עכשיו לא יכולה להאמין בחינוך של עצמי כי אני חושבת שמה שהכי עיצב אותם זה המוות שלו ונראה שעכשיו שאין לי שליטה על כלום. זה מה שנקרא להיות הורה שבור.
"יש בי צד שמאוד מרחם על הילדים שלי. לא רק שהם איבדו את אבא שלהם, הם גם איבדו את אמא שלהם כי אני אמא אחרת לגמרי עכשיו. אני חושבת שהפסקתי לכעוס על עצמי. אני לא מאמינה בלכעוס על עצמי יותר כאמא. בהתחלה נורא נאבקתי בעצמי להסתגל לשינויים. הייתי נורא בלחץ לסדר, להחליט, לקבוע איך זה החיים ייראו בלעדיו. אני חושבת שעכשיו אני מבינה שהחיים קורים ואני לא צריכה להחליט לגביהם דברים. מה שהיה עם עידו לא יחזור. זו חשיבה ילדותית לנסות להיאחז במה שהיה".
כמו הטיולים שהיו איתו?
"אני יכולה לתאר לעצמי שיום אחד יהיו לי שלושה מתבגרים גדולים ואם הם ירצו בזה אשמח מאוד לטייל איתם".
למשפחת רוזנטל־פרידמן הייתה מסורת משפחתית שעידו הוביל ושכלל משנה לשנה - טיול חמורים משפחתי בימי פסח. "עשיתי טיול חמורים שהיה איום ונורא. נבו ביקש בפסח שנעשה את זה ותום ואריה לא רצו לבוא, אז לקחתי רק אותו והזמנתי חבר שיבוא לישון איתנו בלילה והיה ממש כיף וקשה, אבל אחרי יום אחד אמרתי שאני לא רוצה להיסחב עם החמור מאחור. זה היה קשוח. עכשיו אני הרבה יותר סלחנית לעצמי. אני לא מצפה ממני להצליח כמו עידו. לא מצפה ממני להיות עידו יותר. אנחנו נפרדים".
ציפית מעצמך בהתחלה להיות עידו?
"ציפיתי מעצמי להגיב כמוהו. מצחיק אותי לדמיין את זה כי בהתחלה שהוא מת הוא כנראה כל הזמן צדק ולקח לי זמן לריב איתו אחרי מותו. אבל בחיים הוא באמת תמיד צדק, זו הייתה הבעיה. הוא היה בחור כל כך חכם עם ראייה כל כך משוכללת שמסוגלת להכליל כל כך הרבה דברים בבת אחת. הוא גם ידע לקחת אחריות על הטעויות שלו, שזה דבר שאני מאוד מעריכה, ואם הייתי אומרת לו שנפגעתי ממנו הוא תמיד הקשיב לפגיעה שלי, זה משהו שלמדנו לעשות".
"אני עכשיו בשנה הבאה. דברים משתנים לאט והחיים קורים מעצמם, בלי שאני באמת חייבת להחליט איך הם יהיו. הכוחות שיש לי הם הכוחות שיש לי. לפני כמה ימים, בנופש מאורגן של אלמנות ויתומי חיל האוויר, השתוללתי עם נבו בבריכה ואז ניסיתי להרים אותו ועשיתי תנועה לא נכונה וקמתי למחרת כאילו משאית נכנסה לי בשכמות ובצוואר. זה מה שאני מקבלת כשאני מנסה להיות עידו" (עמ' 180-181).
צילום: מאיה משל
בספר את גם משתמשת במילה "הקלה" ביחס למצבך כאלמנה, תסבירי את זה.
"יצאתי מהמטריקס כאלמנה. תחשבי על המסורות והארכיטיפים של האלמנה - בגדול מדובר על אישה שהיא מכשפה. למה? היו לי מלא שיחות על זה עם צ'אט ג'י־פי־טי", היא אומרת ומתפוצצת מצחוק, "אישה שיש לה כוח, היא לא תחת חסות של גבר כלשהו. יש לי נכסים, יש לי מיניות, ואני מחוץ לסדר – כאילו אי אפשר לגעת בי. וזה כוח, יצאתי מהשיטה. הזהויות שלנו מכניסות אותנו למשבצת ופתאום הרגשתי את הפרימה הזו, של אין יותר זהות. הכול התפרק, לא מציירים לי קווים יותר, אני מציירת את הקו. לאן אני הולכת, איפה אני עומדת, כמה מקום אני לוקחת סביב עצמי".
וקודם היית בשאלות האלו?
"הייתי בשאלות של אושר, למה אני לא מאושרת? למה לא טוב לי? מה אני צריכה לעשות? איפה אני? השבירה הזו איכשהו חשפה את החיות שלי. איזשהו גרעין אותנטי, קול שאם אני קשובה לו העולם זורם אותי וגם אני שקטה עם עצמי".
אז את אומרת שדווקא התקופה של השבר הצליחה לייצר בך תחושה לכאורה הפוכה שהקול הפנימי שלך נשמע ושהעולם זורם איתך?
"אני חושבת שברגע שהנחתי לשאלות המייסרות של 'למה זה קרה לי?' ו'איך אין אותו?' – משהו נרגע. זו התייסרות בלתי נמנעת, כן? אבל לאורך זמן התשובה שנתתי לשאלות האלו הייתה שזה פשוט ככה, שלא אמורים לצפות מהעולם שהכול יהיה בסדר כל הזמן, ושאסונות קורים. זה לא באג, זה פיצ'ר. אלו החיים. וזה שהיה לי את כל הטוב הזה וזה שיש לי את שלושת הילדים המדהימים האלו - זו התשובה לאיך יכול להיות שהדבר הזה קרה – זה פשוט קרה. לא מצאתי תשובה אחרת, אבל הייתי חייבת להפסיק לשאול".
"כמושג, לחזור לעצמי אמור להיות דבר טוב כביכול, כי הנחת היסוד היא שהעצמי ההוא טוב יותר מהעצמי המשברי. אבל אני מעדיפה בהרבה את נוגה המשברית. אני לא רוצה לחזור לעצמה" (עמ' 186)
"אני ממשיכה לכתוב קומיקסים, הוא ממשיך לדבר בראש שלי, אני באמת מסתכלת על כל מיני דברים שעשיתי בבית, גם על בית העץ הזה – ואני יודעת שהוא היה אומר שזה מוגזם, ואני חיה", היא אומרת ונעצרת, "והעצב והצער – הם שם. בעיקר כשהבת שלי עושה איזו בדיחה גאונית־מטומטמת שעידו היה אוהב לשמוע", היא אומרת ומוחה דמעות שגולשות במורד לחייה.
"כשהייתי משוגעת וחסרת מעצורים בשבעה, הייתי באירוע נוירולוגי, אני חושבת שבאמת היה צריך להרחיק אותי מהבית והילדים, אבל לאף אחד לא היה כוחות לעשות את זה ובאמת זרקתי לכולם את החרא בפרצוף. אחרי שעידו נהרג הרגשתי מה זה חיבוק של שלדג וזה חרפן אותי. איפה הייתם עד עכשיו? אני לא ידעתי שאתם משהו כזה גדול, לא הייתה לי גישה לזה 17 שנה, ועכשיו שהוא נהרג אתם עוטפים אותי? מה זה צריך להיות? שמעה את זה נעמי רונצקי ואשכרה הקימה מערך לבנות הזוג של הלוחמים. אני חושבת שמה שהתנערתי ממנו, ואני עדיין מנסה וזה לא קל כי יש בזה גם תופינים – זה באמת להבין שאלמנת צה"ל היא של צה"ל והתגייסתי, גייסו אותי. זה המים שאני שותה. זה האוויר שהילדים שלי נושמים, ואני רואה את זה פתאום".
צילום: מאיה משל
"אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שהילדים שלי יצטרכו להשלים עם זה שאבא שלהם נהרג במלחמה. שזה חלק מחיינו ועובדה שצריך לקבל. זה מחרפן אותי. זה גורם לי לרצות לארוז הכול ולקחת אותם מפה. אילו מין אנשים זה יגרום להם להיות? אני חוששת שזה יהפוך אותם לחיילים. אני לא רוצה בזה. אני רוצה שהם יהיו יושבי בית קפה, בוהמיים, עסוקים ברוח ובגוף, לא בהישרדות... למות כחייל במלחמה? זה כל כך 73'. זה כל כך לא מה שדמיינתי שהוא חיינו, זה הופך את כל הקיום שלנו פה למשהו אחר לגמרי. לבלוף". (עמ' 192)
את מתייחסת בספר ל"רווחים" שיש לך כאלמנה.
"נכון. זה עניין מבלבל. יש לזה כל מיני קטבים – יש לי תחושת זכאות פנימית שאומרת 'המדינה חייבת לי בענק על המחיר המטורף ששילמתי', ומנגד – כדי לקבל את רוב הזכויות האלו אני צריכה לעבוד בבירוקרטיה קשה וזה דבר שאני לא רוצה לעשות. יש גם עמותות ואנשים שרוצים לתת לי מתוקף היותי אלמנת מלחמה וזה יוצר אצלי דיסוננס. אני לא אוהבת להיות בעמדה של לקבץ נדבות, והרבה פעמים את מרגישה שאנשים עושים בשביל עצמם ושאני כלי בשירות הצורך הזה וזה מחרפן אותי. אני זוכרת מהיום הראשון את הסתירות האלו של להיות עצמאית מול להיעזר, שזה דבר שקשה לכולם".
אז מה השתנה בשנתיים האלו?
"יש תקופות שאין לי כוחות לטפל בבית ובילדים. עכשיו נגיד אני מביאה הרבה עזרה. יש לי שני מתבגרים כועסים בבית. בתקופה הראשונה היו פה מיליון אנשים, עכשיו יש פחות, וזה טוב. לצערי המשבר הזה העיף כל אחד לפינה שלו ועכשיו התפקיד שלי הוא לקרב אותנו חזרה יחד לסלון לצורך העניין, ואנחנו עושים את זה לאט־לאט.
"כשהייתי עם עידו, העצמאות הייתה אידיאל, והיום אני חושבת שהערך הזה של לעשות דברים לבד הוא פיקציה מוחלטת וזה לא מסתדר עם שום תיאוריה פמיניסטית. פגיעות נותנת כוח, קשר ויחסים נותנים כוח. אנחנו נולדים תלותיים ומתים תלותיים. אני תלויה בתרופות, אני תלויה במקרוביוטיים בבטן – כל הרעיון הזה של אינדיווידואל זה דפוק, ובאמת הייתי צריכה להישבר כדי ללמוד את המקום הזה. אני לא חושבת שזה היה עובד אחרת".