מיום שנברא האדם נגזרה עליו התמודדות עם אובדן. אדם וחווה, הראשונים לחבוק ילד, היו גם הראשונים לחוות שכול. עד לפני כמאתיים שנה, רק כמחצית מהתינוקות שנולדו, שרדו את 15 שנותיהם הראשונות. מכאן שלאורך רוב ההיסטוריה האנושית, השכול היה נחלת רבים. כיום, בעולם המערבי, פטירת ילד ואפילו מבוגר צעיר היא נדירה יחסית, ולרוב פתאומית ובלתי צפויה. מי שהשכול הכה בו נושא מעמסה מתמשכת, שמשתנה באופייה בחלוף הזמן, אך לעולם לא פגה ולא מרפה.
יהורז כשר ז״ל נהרג מנפילה מצוק בטיול בסיני, בהיותו בן עשרים וחמש. כעשרים וחמש שנה לאחר מכן מפרסם אביו פרופ׳ אסא כשר, חתן פרס ישראל לפילוסופיה, את "ספר הנוכחות", שהוא סיכום "מסע של התבוננות מגוונת... בעולם היחס של הבריות לבני אדם לאחר חייהם". זהו מסע חובק עולם, גיאוגרפית ואינטלקטואלית, וכולל התבוננות בין־תחומית בטקסטים ספרותיים מגוונים, במצבות ואנדרטאות, בשלטי זיכרון, בצוואות, בדברי הספד, ועוד. רוחב היריעה של מושאי הדיון הוא עשיר, וכך גם מתודולוגיית הניתוח שלהם.
לאורך הספר ניתן לחוש את נוכחות השכול בחיי המחבר. נראה שלא מדובר בספר נוסף פרי עטו, אלא ביצירה שנותנת ביטוי למרכיב מרכזי בזהותו. המסר שלו בוקע לא רק מהטיעונים הפילוסופיים והניתוחים הפנומנולוגיים שמוצגים ברהיטות, אלא גם מהשדה המגנטי שמושרה בקורא נוכח המפגש הישיר עם השכול והשלכותיו בחיי המחבר. כך, למשל, הקורא אינו יכול שלא לחוש בכאבו של כשר בעת שהוא משתף כי בעיניו המילים המרגשות ביותר בתנ"ך הן מילותיו של דוד לאחר פטירת בנו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם... מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ... וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְּנִי".
הכי מעניין
אל תגידו "החיים נמשכים"
הכיוון המרכזי של הספר הוא קריאה להנכחה אקטיבית של הנפטר בחיי אלה שנשארו אחריו. כשר מבחין בין קיום לנוכחות. בעוד שקיומו של האדם מסתיים במותו, הנוכחות שלו נותרת כאופציה שתלויה ברצון הנותרים בחיים. לדידו, גם אם לא ניתן להקים לתחייה את המת, ניתן להחיות את נוכחותו. בניגוד לדברי קהלת "אֵין זִכָּרוֹן לָרִאשׁוֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ", על פי כשר "בנו תלוי הדבר לעשותו. אם נרצה, 'יש זיכרון לראשונים', ואם אין – לא יהיה... הזיכרון נמצא בשליטה אנושית, הנוכחות נמצאת בשליטתנו". הנכחת הנפטר מוצגת כתביעה מוסרית, שלפיה ראוי שאדם יבחר להנכיח את הנפטר הקרוב ככל הניתן.
כשר מציין כמה מהמורות הניצבות בדרכו של אדם שמבקש להנכיח את יקירו המת ולעצב את אבלו באופן אינדיווידואלי, בשונה מהמקובל חברתית. אחת המהמורות הללו היא הציפייה והתביעה החברתית מהאבל שיניח בהדרגה את אבלו בצד, ויימנע ממה שנתפס כעיסוק־יתר בנפטר. תביעה זו באה לידי ביטוי בהיגדים כמו "גזרה על המת שישתכח מן הלב", ו"אל תבכו למת יותר מדי". כשר אינו מתנגד לכך שאדם שכול יחזור תפקודית למצבו טרם השכול, ואף יקבל עזרה שתסייע לו בכך; ואולם באותה מידה, הוא סבור, החברה צריכה לכבד את רצונו של מתאבל שאינו רוצה לחזור לתפקודיות היומיומית הקודמת, ולהושיט לו עזרה במימוש רצונו זה.
מהמורה נוספת שעשויה למנוע הנכחה ראויה של הנפטר היא מה שכשר מכנה "פחד מלאך המוות" – הנטייה להימנע מעיסוק בסיפור חייו של נפטר, במיוחד בנסיבות של מוות טרגי בטרם עת. בהמשך לקו זה, כשר מתנגד לשימוש במונחים שיש בהם ממד של התנתקות מהנפטר, כגון "פרידה" או "כבוד אחרון", שכן ביטויים אלה נוגדים את הנכחתו המתמשכת. גם כשהאדם נפרד מן העולם, הוא כותב, אין זה ראוי שהעולם ייפרד מהמנוח בפעולה של מחיקה. בדומה לכך, האמירה "החיים נמשכים", שנאמרת לאדם בראשית אבלו, אינה במקומה בעיני כשר. הוא רואה בה הפעלת לחץ חברתי פסול על האבלים לחזור למסלול חייהם השגרתי טרם האובדן.
הנכחה אקטיבית של הנפטר עלולה להיות כרוכה בכאב נפשי. כשר מודע היטב למחיר הזה. הוא מתאר את עצמו, בעקבות השכול, כמי ש"חייו עטויים דוק של עצבות". הוא אינו בא בטרוניה כלפי אדם שמבקש להקל מעליו את כאב השכול, אולם מצדד בעמדה שלפיה נשיאת כאב השכול היא מצב שניתן ואולי אף ראוי לקיימו: "אם הזיכרונות מחזקים את הכאב... אני לא נס מן הכאב הזה, לא מתחמק ממנו, לא מחפש מעקפים סביבו... אני מעיד על עצמי שאין לי שום עיקרון שהוא בגדר תחשיב כאבים... המונע ממני פעולה זו או אחרת מפני שהיא תביא איתה כאב גדול או כאב כלשהו".
נקודת האיזון
תהליך האבל מעוצב בידי גורמים אישיים וכן תרבותיים־חברתיים, ובהדרגה הוא מתכנס לנקודת שיווי־משקל שבה מושגת השלמה עם האובדן וקבלתו, לצד היכולת לזכור ולהזכיר את הנפטר באופן חיובי, חרף הכאב והגעגוע הנצחיים. מרבית האבלים מצליחים למצוא נקודת איזון זו, שמטבע הדברים היא שונה מאדם לאדם.
עם זאת, ישנם מצבים שבהם תהליך האבל חורג מהמצופה בהקשר החברתי־תרבותי, והמתאבל חווה סבל נפשי חמור ומתמשך, לצד פגיעה תפקודית משמעותית. ביחס למקרים אלה, נוספה בשנת 2022 האבחנה "הפרעת אבל מתמשך" לספר האבחנות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי. הדבר עורר גם ביקורת, ובין השאר נטען כי אין להפוך תהליך אנושי טבעי כמו אבל להפרעה נפשית. יצוין כי על רקע מבנה מערכת הבריאות האמריקנית, הוספת האבחנה הזו נועדה גם לאפשר למעוניינים לקבל כיסוי ביטוחי לטיפול בהתמודדות עם אובדן, שלא היה ניתן לקבלו בהיעדר אבחנה מוכרת.
בהמשך לקו המרכזי של ספרו, כשר שותף לביקורת נגד האבחנה של אבל מתמשך, וטוען שסיווג אבל כהפרעה נפשית הוא "בלתי מוסרי בעליל". לשיטתו, "רופא חורג מן האתיקה הרפואית כשהוא דוחף אדם שכול שלא לעלות לבית העלמין יותר מן המקובל בקהילה שלו". גם הפצרה באדם שכול לקחת חלק באירועי שמחה, אף שהוא אינו רוצה בכך, פוגעת "בעיקרון המוסרי של שמירה על כבוד האדם". עם זאת, כשר אינו מתכחש לכך שביחס למתאבל שחווה סבל חמור כתוצאה מאובדנו, יהיה זה לגיטימי ואף רצוי להקל מכאבו באמצעות טיפול, בתנאי שרצונו בכך.
מסעו של כשר בנפתולי השכול קשור בעבותות לאובדנו האישי. מכאן שרבות מתובנותיו מתייחסות לאובדן של הורה את בנו בתקופת הבגרות המוקדמת. כשר מביע מודעות לאינדיווידואליות של חוויית השכול, ומצהיר: "גם אם יתברר לי שאכן 'רק על עצמי לספר ידעתי'... זה יחסי אל השכול שלי, יהא יחסו של כל אדם אחר אל השכול אשר יהא". לצד ההכרה בסובייקטיביות של חוויית השכול, כשר סבור שבאופן קולקטיבי "תהום מבדילה בין בני אדם שכולים לבין כל השאר, תהום שהיא רגשית אבל גם הכרתית".
טענות אלה בדבר מאפייני חוויית השכול, מעלות כמה שאלות במישור הפילוסופי והפסיכולוגי שאינן זוכות להתייחסות מספקת. למשל, כיצד יוגדר שכול? האם כל מקרי האובדן של ילד זהים מבחינה פנומנולוגית? האם ההנכחה האקטיבית תהיה זהה אצל כל אחד מהם? למשל, האם יולדת שאיבדה את פרי בטנה שעות לאחר הלידה, קשיש שאיבד את בנו המבוגר עקב מחלה או הורים שאיבדו נערה מתבגרת בשל תאונת דרכים, ייחשבו שכולים באותה מידה? האם כולם שותפים לאותה חוויה רגשית־הכרתית שכשר מדבר עליה? כמו כן, מהו הבסיס העקרוני או העובדתי להחרגה קולקטיבית כה נחרצת של חוויית השכול באשר היא, מחוויות אובדן בנסיבות טרגיות אחרות, כגון ילד צעיר שהתייתם מהוריו או אישה שהתאלמנה, ואף מטראומות אישיות אחרות?
בנוסף, מכיוון שכשר קורא להנכחה אקטיבית של נפטרים לא רק במקרי שכול, נראה שהיה מקום להבחנה מהודקת יותר בין נסיבות אובדן שונות ולהנכחה המתבקשת בכל מצב. בהקשר זה יש להצטער על כך שהספר אינו כולל את תובנותיו של כשר בנוגע לסוגיות נוספות שיש לשער שפגש בהן במסגרת מסעו, כגון היחס השונה לנסיבות שכול שונות בחברה הישראלית (על רקע שירות צבאי, פיגוע טרור, מחלה, תאונה או התאבדות).
הנכחה טכנולוגית
מתוך הכרה בסובייקטיביות ובאינדיווידואליות של חווית האובדן, עולה השאלה האם לא היה הולם יותר, בכמה מקומות בספר, להתנסח באופן רך יותר, שמשקף את המודעות לכך שהאמונה שהמחבר אוחז בה בדבר ״המקום האמיתי של המתים בתוך חיינו״ (כותרת המשנה של הספר), עומדת לצד אמונות אחרות, שבהן מחזיקים שותפים אחרים לחוויית השכול.
גם אם נקבל את הטענה של כשר שלפיה קיימת תת־הנכחה של המתים בחיינו, היה מועיל להעמיק את הדיון בשאלה האם במסגרת תפיסתו יש מצבים שבהם עלולה להיות הנכחת־יתר מוגזמת, כזו שאינה רצויה ואולי אף אינה מוסרית. אם אכן כך, מהם גבולות ההנכחה ומה הבסיס להצדקתם?
כשר מגביל את דיונו להנכחת זיכרון המת תוך קבלה של היעדר קיומו. ואולם אמצעים טכנולוגיים עכשוויים עשויים להחיות את המת, באופן חלקי, גם ברובד ממשי יותר. למשל, הפריית זרע הנפטר עשויה להוביל ליצירת חיים חדשים, שהם בבואה גנטית של הנפטר. בנוסף, בינה מלאכותית עשויה לאפשר הנכחה קיומית של הנפטר– החל מהולוגרמה של דמותו, דרך החייאת קולו, וכלה בתוכנה שעשויה לייצר התייחסויות ברוח הנפטר על בסיס למידה של דרך חשיבתו והתנהגותו בעודו בחיים. הקורא היה יוצא נשכר אילו כשר היה מרחיב את מסעו ודן באופן שיטתי בנוגע לגבולות ההנכחה בהקשר לאפשרויות אלה.
כשר טוען שהנזק שנגרם כתוצאה מהגבלת האבלות גדול יותר מהנזק שעלול להיגרם מאבלות ״חופשית״, בהתאם לאוות נפשו של המתאבל. טענה זו מצריכה ביסוס, שכן ניתן להעלות על הדעת מצב שבו אבלות "מוגזמת" והנכחת־יתר של המת עשויים לדחוק את מקומם של החיים – למשל בני משפחה אחרים של הנפטר – ולבוא על חשבונם. בנוסף, ייתכן שלא לכל אָבל ששקוע ביגונו ישנה מידת הביקורת העצמית הנדרשת להבחין בין הנכחה ראויה והנכחת־יתר מזיקה. במקרים אלה, הסביבה הקרובה של האבל עשויה לסייע בזיהוי גבולותיה הדקים של ההנכחה הרצויה. משכך, לצד קריאה לשמירת האוטונומיה של המתאבל, יש מקום, ברגישות, להזמין את האבל להטות אוזן לסביבתו, בעיצוב גבולותיה המאוזנים של הנכחת המת.
ספר הנוכחות - על המקום האמיתי של המתים בתוך חיינו | צילום: אסא כשר, כתר, 338 עמ'
לבסוף, ניתן לטעון שיש מקום להצדיק הגבלה מידתית של ביטויי אבלות חריגים, לא מתוך רצון פטרנליסטי או אגואיסטי מצד החברה – כדי להחזיר את האבל בכוח לחיים ״לטובתו״, או בשל חוסר־הנוחות של החברה להתמודד עם יגונו, כפי שמציע כשר – אלא מתוך שיקולים אלטרואיסטיים שיש בהם התחשבות, דאגה ורגישות לאבלים אחרים. גילויי אבלות חריגים מצד אבל אחד עלולים לגרום לאבל אחר להתמלא תחושת אשם על כך שהוא אינו נוהג אבלות באותו היקף ובאותה עוצמה. יתרה מזאת, גילויי אבלות חריגים עשויים להיחוות על ידי אבלים אחרים כהתרסה או כהתנשאות כלפיהם, על שלא נהגו כך בעצמם. כדי להימנע מכך, ייתכן שיש מקום להגבלה מידתית של גילויי אבלות חריגה.
למרות הנקודות שנזכרו, בשורה התחתונה, כל מי שנושא האובדן והשכול מעסיק אותו, יפיק תועלת מרובה מקריאת ״ספר הנוכחות״. הספר כתוב באופן קולח ומובן, ונגיש לכל קורא משכיל. אפשר לחלוק על חלק מהפרשנויות והקביעות שמציע כשר, אולם מעטים יכולים לבטא את מחשבותיהם על שכול ואובדן באופן רהוט ומעמיק שכזה. מי שיצטרף למסעו של כשר ימצא דרך סלולה, פרי עמל, יזע ודמעות של שנים, שמובילה לנקודות ציון קריטיות בחוויית האובדן והשכול. כפי שמציין המחבר, מסע מודרך זה יוכל לשמש כנקודת יציאה למסעות המשך, בהתאם לתובנותיו או ניסיונו של הקורא.
חרף עושרו ולבושו האינטלקטואלי המרשים של ״ספר הנוכחות״, מסר הסיום שאני מבקש לחלץ ממנו אינו פילוסופי אלא אנושי. יש בו שתי זעקות של הורה שכול לחברה: ראשית, היו מודעים ורגישים לנושאי כאב האובדן והשכול שסביבכם. היו סבלניים כלפי הדרך של כל אחת ואחד מהם. אל תניחו הנחות בנוגע למה שטוב להם. הקשיבו ונסו להתאים את עצמכם לדרך שהם מבקשים לסלול לעצמם. אל תדחקו להם את השעה. שנית, אל תסתפקו בתנחומים לאבל. זִכרו והזכירו את הנפטר, והנכיחו אותו בחייכם כפי שהיה בחייו.
נראה שלקריאות אלה, שהן חיוניות כל־כך בישראל שלאחר מאורעות שבעה באוקטובר, יש להיענות ללא כל סייג.
ד"ר עזגד גולד הוא פסיכיאטר ודוקטור לפילוסופיה