בג"ץ פתח במלחמה עם החרדים - והובס. אוהבי החירות יכולים לנשום לפי שעה לרווחה, ולקוות כי מהלומה זו גרמה לבית המשפט העליון להתפכח מעט משכרון יהירותו, ולשוב לביצוע תפקידו האמיתי: קביעת סייגים להגנת החירות ולא לעריכת מתקפה נגדה (כתב: אורי רדלר)
הקומה העליונה והקומה התחתונהתחילתה של פרשת התלמידות בעמנואל בכתבה משנת 2007 בערוץ 2, בה
נחשפה ההפרדה הנהוגה בין תלמידות בית-הספר "בית יעקב" - בקומה אחת לומדות בעיקר תלמידות אשכנזיות, ואילו בקומה השנייה לומדות בעיקר תלמידות ספרדיות. לטענת בית-הספר, נבעה ההפרדה משאיפתו של זרם חסידי ביישוב, שרוב אנשיו אשכנזים, להפריד בין ילדי הזרם לילדים אחרים, כדי למנוע חשיפתן של בנות הזרם לאורח החיים המודרני (לדוגמה, התרועעות עם ילדות שבביתן טלוויזיה).
עמותת "נוער כהלכה" עתרה לבג"ץ בתביעה לבטל את האפליה, ובית הדין הגבוה לצדק
פסק באוגוסט 2009, לפני פתיחת שנת הלימודים תש"ע, כי נימוק אורחות החיים השונים הוא כסות לאפליה עדתית והורה לבטל את ההפרדה. אם יסרב בית-הספר לציית להוראה, קבע בג"ץ, יש לנקוט את "כל האמצעים החוקיים לתיקון המצב, לרבות שלילת רישיונו של בית-הספר ועצירת תקצובו."
חודשים מספר עברו, שנת הלימודים נפתחה, והתברר כי מרכז החינוך העצמאי ביישוב עמנואל נקט גישת "הבה ונתחכמה": האפליה בבית-הספר בוטלה, כנתבע מפסיקת בג"ץ, אך תלמידות הזרם החסידי עברו ללמוד בבית-ספר חדש ונפרד. למעשה, במובנים מסוימים פסיקת בג"ץ רק הרעה את המצב: אם קודם מנו התלמידות הספרדיות כמעט שליש מסך כל התלמידים בקומה ה'חסידית', בבית-הספר הנפרד
ירד מספרן לארבע מתוך 106.
שופטי בג"ץ נדהמו מחוצפתם של החרדים, אך נותר חסר אונים: "ככל שיחליט מי שיחליט להקים בית-ספר חדש לתלמידים האלה - זה בסדר," קבע השופט אדמונד לוי. בכל זאת, בג"ץ שיגר רמז עבה לגבי הפעולה הנדרשת מצידו של משרד החינוך: אם בית-הספר החדש יוכרז בלתי-חוקי, בג"ץ יוכל לשוב ולהתערב.
במשרד החינוך
הבינו את הרמז ולא השתעו בהוצאת צו סגירה לבית-הספר החסידי החדש. מנקודת מבטו של בג"ץ צו הסגירה הפך את בית-הספר החדש בלתי חוקי, ואשר על כן גם בלתי קיים. בית המשפט פסק כי ההורים ששלחו את בנותיהם לבית-הספר החדש לא שלחו את בנותיהם לבית-הספר החדש, אלא נמנעו משליחתן לבית-הספר הקיים. כלומר, סרבו לציית להוראת בג"ץ. התפלפלות לגליסטית זו הספיקה לבג"ץ כדי
לקבוע כי יש להתחיל לפעול נגד ההורים בהליכים של ביזיון בית המשפט. "נלך עם זה עד הסוף," הכריז השופט אדמונד לוי, "המסר הוא פשוט: נראה בכל מורה או הורה שלא יקיים את פסק הדין או שינסה להכשילו, כמי שמבזה את פסק דינו של בית המשפט. דעתנו נחרצת לנקוט בהליכים."
ההחלטה היתה בעייתית לא רק בגלל ההתפתלות המשפטית המופרכת משהו של בג"ץ - היא הייתה קשה גם בגלל הסמכות שהוענקה, במשתמע, למשרד החינוך. תיאורטית, ניתן היה להעלות על הדעת מצב בו משרד החינוך יכריז כי כל מוסדות החינוך בזרם העצמאי אינם חוקיים, ולפיכך הורה חרדי שימשיך לשלוח את בנו או בתו לחינוך חרדי במקום לבית-ספר ממלכתי דתי או חילוני יהיה אשם בבזיון בית המשפט.
מובן שזה לא עבר. החרדים נעמדו על הרגליים האחוריות והלכו עד הסוף,
בהפגנות ענק ובהתייצבות למאסר. 35 אבות נכלאו ובית הכלא מעשיהו הפך אתר מחאה והזדהות. 22 אמהות נוספות עמדו להיאסר בתחילת השבוע. ההורים הספרדים שהגישו את העתירה לבג"ץ פנו לבית המשפט בבקשה לעכב את המאסר, אך הודעתם המפורשת של ההורים האשכנזים שפניהם אינם לפשרה וכי הם נכונים ללכת למאסר הובילה את בג"ץ לדחות את הפניה.
מגישי העתירה, נוצר הרושם, איבדו את החשק.
הצעת הפשרה אליה חתרו הייתה "פשרה" רק בשם. בפועל, היה זה מתווה להסכם כניעה ללא תנאי של מגישי העתירה, של בג"ץ ושל המדינה: הקנסות יבוטלו, הבנות האשכנזיות ישובו לבית-הספר "בית יעקב" לכמה ימים אחרונים של לימודים, ובשנה הבאה יפתחו מוסד נפרד. החרדים ניצחו.
תעתוע השפיטותנצחונם של החרדים ראוי שיעניק רגע של סיפוק לאוהבי החירות. בית המשפט העליון חרג מתחום סמכותו בפסיקה הפוגעת בחופש הפרט, וכשלונו הוא ניצחון קטן לחופש הפרט.
אחד מתפקידיה המרכזיים של הרשות השופטת הוא פירוש חוקים וקביעת סייגים, תנאים וגבולות לרשות המבצעת (הממשלה) ובקרה על תקינותם של חוקי הרשות המחוקקת (הכנסת). עיקר ייעודו של בית המשפט העליון הוא לקבוע מה אסור לרשות המבצעת, או לאזרחים פרטיים לעשות. תפקידו לשמש מחסום בפני שרירות כוחה של הממשלה, לבקר חוקים הסותרים חוקי יסוד, ולהתיר או למנוע פעולות של אזרחים, בהתאם ללשון החוק.
תפקיד זה של בית המשפט - לקבוע סייגים וגבולות - עומד בניגוד מוחלט לתפקיד שניסה בג"ץ לנכס לעצמו במקרה עמנואל. בתחילה, דבק בג"ץ בתפקידו, וקבע כי לבית הספר אין זכות לקיים הפרדה מפלה. אחר-כך, משלא עלה חפצו בידו, הוא חרג מתפקידו: במקום לקבוע מה אסור לעשות, הוא ניסה לכפות על ההורים, בחסות פלפול משפטי, לעשות את מה שראוי בעיניו לעשות.
פסיקת בג"ץ לא רק חורגת מתחום סמכותה של הרשות השופטת - היא מהווה פתח לתהליך העלול להוביל לפגיעה חמורה בחירות הפרט. עקרון יסוד של החירות הוא שהיא ניתנת לכל: לדל ולעשיר, לחכם ולטיפש, לחרד ולחילוני, למשכיל ולבער, לגבוה ולנמוך. לכל אדם בר-דעת צריכה שתהיה החירות לבחור לו את עיסוקו, את מקום מגוריו, את אורך זקנו או שערה, ואת האופן בו יתחנכו ילדיו.
במציאות, מקובלת על רבים הטענה כי גביית המסים על-ידי הממשלה מקנה לה גם את הזכות להתערב ולקבוע את טיבו של החינוך שיוענק במימון מסי הציבור. רבים יסתייגו מרעיון זה, המנוגד לעקרון החירות, אך קל להבין את ההגיון שמאחוריו: הציבור מצביע בבחירות לכנסת והממשלה, הריבון, משמשת כבא כוחו לשימוש בכספי משלם המיסים למימוש המדיניות הרצויה לציבור.
אבל כוחו של הריבון וסמכותו של בית המשפט חייבים להיעצר במקום בו נעצר גם כספו של משלם המיסים. להורי התלמידות בבית-הספר "בית יעקב" הייתה בחירת המסלול החינוכי חשובה עד כדי כך שהם היו מוכנים לוותר על סיועה של המדינה ולשלם על חינוך בנותיהם מכיסם. בנקודה זו, היה בית המשפט צריך להרים את ידיו ולומר: אנחנו חושבים שזו דרך רעה מאוד לחנך ילדים, אבל זו בחירתם וזו זכותם.
בג"ץ, בנסיונו לכפות על ההורים מה ראוי שיעשו, החל בתהליך שסופו עלול להיות עגום. במקרה זה, טיפס בג"ץ על עץ גבוה מדי, נפל מרום אמיריו ויצא מכל הסיפור בשן ועין. אבל רוב אזרחי ישראל אינם כה מגובשים, מאורגנים ונחושים כמו החרדים. קל להעלות על הדעת מקרים בהם הנפגעים העיקריים מהתערבות בג"ץ בחירות הפרט יהיו אזרחים שאין להם מכנה משותף ויעדים ברורים. לעתים יהיו בין הנפגעים אזרחים הסבורים שהם לא יפגעו מפסיקות בג"ץ, שכן הם רואים איתו עין-בעין בנושאים רבים.
לכל אחד מאיתנו דברים אותם היה שמח ליישם. רבים מאיתנו אינם נרתעים מכפיה, כל עוד הכפייה הזו היא של רצונם על פני רצונם של אחרים. כשבג"ץ פסע מתחום קביעת הסייגים והגדרות לתחום אכיפת הרצוי הוא אותת כי ניתן לעשות בכוחו של בית המשפט שימוש כדי לאכוף את סדר היום הרצוי לשופטי בג"ץ ולעותרים. במובנים מסוימים, הפסיקה אותתה למחוקקים בכנסת כי פגיעות בחירות העולות בקנה אחד עם נטיות לבם של שופטי בג"ץ יתקבלו באהדה. לנו נותר רק לקוות כי המהלומה שספג בג"ץ גרמה לשופטיו להתפכח מעט מיומרת "הכל שפיט" ולשוב לבצע את תפקידם האמיתי.
אקו"ם