עושר להמונים עכשיו

אני לא יודע אם יצא לכם לשים לב, אבל באחרונה כיבד את הבלוג שלנו בהודעותיו אדם מחונן, הפועל במרץ למען "עושר להמונים." טיילתי מעט באתר ועיינתי בכתביו, וכך הגעתי להפנייה לראיון של דר' יצחק ספורטא בתוכנית "לונדון וקירשנבאום." הדר' ספורטא דיבר, כדרכו, בשיקול דעת ובנאמנות מלאה לאמת, והעלה רעיון מעניין: "משכורות זה דבר חברתי." אנשים אינם צריכים להשתכר בהתאם לביקוש ולהיצע בשוק. השוק קיבל את הצ'אנס שלו, ונכשל. לכן, השכר צריך להיקבע על-פי הצרכים החברתיים. (כתב: אורי רדלר)

זה רעיון נפלא ולנו, כדי לטהר מעט את שמנו שהוכפש, יש הצעה צנועה ליישום הרעיון המצוין של ספורטא ו"עושר להמונים."

באופן טבעי, כדי לתת לכולם נקודת זינוק שווה, כדאי לקבוע כי השכר של כל העובדים במשק יהיה שווה לשכר הממוצע היום. כשהוא יעלה, הוא יעלה לכולם בו זמנית. קל לנחש כי כשהשכר יהיה שווה, להרבה יותר אנשים יהיה משתלם לעבוד, ולכן כוח העבודה יגדל מאוד ויהיה קרוב לזה שבמדינות רווחה מתוקנות. לדוגמה, 75 אחוז. עד כאן, הכל טוב ויפה: יש לנו גידול במספר העובדים (ל-3.8 מליון, בערך) וכולם משתכרים שכר שוויוני והוגן.

אחרי שהסדרנו עניין זה, אנו צריכים לעסוק במימון תקציב המדינה. כדי שלא להתקטנן ולהציב מכשולים מלאכותיים בדרך להגשמת החזון היפה של "עושר להמונים" וספורטא, בואו נניח שמדינת ישראל פונה בלשון נאה לנושיה בחו"ל ובארץ מקבלת מהם פטור מכל חובותיה. אנו, נציגי המדינה השוויונית, פונים גם לאויבנו וגם הם מחליטים שאי אפשר להרוס את החזון היפה ומניחים את נשקם. כך אנו חוסכים את הוצאות הביטחון. נותרו לנו רק ההוצאות הנחוצות, וכעת אנחנו יכולים להרחיב את מעגל הרווחה והתמיכה באמצעות הרחבת התקציב.

את התקציב החדש, שגודלו (אחרי סילוק חובות ותקציב ביטחון, ועם הגדלת תקציבים ראויה וצודקת לרווחה) 300 מיליארד שקל, צריכים לממן כל התושבים באופן שוויוני. כאן יש לנו בעיה קטנה: אם מחלקים את התשלום באופן שוויוני על פני כל העובדים, נוצר מצב בו כל עובד צריך לשלם 79,000 שקל בשנה, ולכן נשארים לכל עובד, אחרי הורדת המיסים השוויונית, רק 1,421 שקל בחודש. זה סכום קטן מאוד וקשה לדעת איך ניתן לחיות ממנו. נניח, אם כן, כי כל האזרחים מגיל 18-65 יצטרכו לעבוד, מה שיגדיל את מספר העובדים ויקטין את העול הכללי. כך נוכל להגיע למצב בו משפחה ממוצעת, בה האב והאם עובדים, תשתכר שכר של 6,000 שקל נטו. מזה אפשר לחיות, גם אם לא ברווחה מאוד-מאוד גדולה.

טוב, עכשיו פתרנו את הבעיה הזאת, בערך, ואפשר להמשיך לפתרון הבעיה הבאה. יש במדינה השוויונית שלנו עסקים. הרווח הנקי שלהם לפני מס הוא 10 אחוז. לדוגמה, עסק שיש לו הכנסות של 2 מיליארד שקל, יכול ליהנות מרווח נקי של 200 מליון שקל. עסק מכניס כזה יכול לחלק לעובדים שלו באופן שוויוני את הרווח והכל יהיו שמחים ומרוצים.

אבל יש בעיה קטנה: ידוע כי יש עסקים שאינם מצליחים. למעשה, שיעור ההיעלמות של עסקים הוא בערך 10 אחוז לשנה. באופן טבעי, אם אנחנו אומרים שבעל העסק לא זכאי ליהנות מנתח מוגדל מהרווחים, ברור שאי אפשר להעניש אותו גם בנתח מוגדל מההפסדים: העובדים במפעל או בעסק, שנהנים מבונוס שוויוני על עבודתם הקשה צריכים גם לשלם מכיסם וברכושם את החובות לספקים ולבנקים.

מצב כזה יוצר בעיה: מה עושים עם מאות אלפי עובדים שמאבדים את עבודתם ואת ביתם, שניתן כמשכון עבור הלוואות העסק? אנחנו יכולים כמובן לפטור את העובדים ממשכון כזה, אבל אז הבעיה עוברת לבנקים ולספקים (שגם להם יש בעלים ועובדים בשכר שוויוני) ואז הם יפשטו רגל.

פתרון אחר הוא לחלק את הרווחים של המפעלים המרוויחים בין המפעלים המפסידים, אך גם זה לא יהיה פתרון טוב כל-כך. אנחנו נעניש את הפועלים החרוצים במפעל אחד, וניתן את הכסף לפועלים במפעל אחר. התוצאה תהיה שאף פועל לא ירצה להיות פועל חרוץ במפעל מצליח, שכן התוצאה הסופית תהיה שכולם יקבלו אותו תגמול, בלי קשר למידת המאמץ שישקיעו.

הפתרון ההגיוני היחידי, אם כן, יהיה "לחלק את הסבל" באופן שוויוני: אם בית עסק כלשהו יפשוט את הרגל, כל העובדים במדינה יחלקו ביניהם את הנטל של סיוע לעובדים שכשלה רגלם באמצעות דמי אבטלה ואבטחת הכנסה. מאחר שמדובר בכמות גדולה מהרגיל, לא יהיה אפשר לכסות אותה באמצעות תשלומי המס הרגילים, והעובדים במדינה יצטרכו לקבל על עצמם קיצוץ נוסף במשכורת.

אחרי שפתרנו בעיה זו, נותרת בעיית היזמים והבעלים: לא כל היזמים ובעלי החברות יאהבו את הרעיון שהם לא יכולים לממש את תשוקת הממון שלהם במדינתנו השוויונית וההוגנת. חלק מהם יבינו, כמובן, את ההיגיון הרב שבתכנית, וישתפו פעולה בשמחה. אבל אי אפשר להתחמק מהידיעה שחלק מהם, לפחות, לא יהיו מעוניינים להמשיך וייסעו אל מעבר לים לרדוף שם בצע. ברור שלא נוכל להסתדר במצב בו כל שנה תהפוך מדינתנו מיושנת יותר בתעשייתה ובחקלאותה, עם מספר עסקים הולך ומתכווץ.

הדרך הטבעית ביותר לפתור את הבעיה היא לתת מענקי עידוד ליזמים חדשים, כדי שיוכלו לקנות מכונות וחומרי גלם לעסק חדש ושוויוני. לשם כך, יהיה צורך לקצץ פעם נוספת את המשכורות של כל העובדים במדינה. נוסף על-כך, היזמים החדשים יהיו פחות מנוסים, ולכן כמות הכישלונות העסקיים שלהם תהיה גדולה יותר ולכן המשק יתכווץ מדי שנה, ולכן יהיה גם קיצוץ שנתי שוויוני במשכורת של כל העובדים.

בעיה אחרונה בה כדאי לגעת היא עניין "יחסי חוץ." העובדים בישראל יהיו מאושרים מאוד מהשוויוניות בשכר, אבל ישראל עלולה להיתקל בקשיים במגעים עם מדינות אחרות. לדוגמה, הבנקאים במדינות אחרות לא ירצו להלוות כסף לעסקים בישראל, ולכן תהיה בעיה גם לייבא מוצרים שאינם מיוצרים בישראל. הצרכנים במדינות אחרות גם הם לא יהיו, אולי, שותפים לאידאלים של הישראלים ואולי לא ירצו לקנות את מוצריה של מדינתנו השוויונית. כדי שלא להיקלע לבעיות ולפגוע ברווחה של התושבים, נאלץ לצמצם עוד את המשכורות.

אבל כל המאמץ הזה יהיה כדאי. בסופו של התהליך, נחיה במדינה שוויונית בה העושר מחולק באופן הוגן. כל העובדים בישראל, בלי הבדלי גיל, מין ודת יקבלו שכר אחיד, אחרי מיסים, של 1,770 שקל. הסכום הזה אולי נראה קטן, אך אין תמורה שלא כדאי לשלם תמורת שוויון אמיתי. מעבר לכך, הסכום יספיק לקניית מוצרים נחוצים רבים - ביניהם רבים שלא יהיו בקיצוב.

חייבים להודות, כדי להשיג את יעד השוויון המלא יהיה צורך לוותר על כמה פינוקים ומנעמים שהתרגלנו אליהם. לא בטוח שזה יזיק לנו. לדוגמה, רבים מתפנקים היום ויכולים להרשות לעצמם לא לעבוד, לעבוד חלקית או להיות עצמאים ולעבוד לפי פרויקט. במדינת "עושר להמונים" כולם יעבדו, מגיל 18 עד 65, בלי קידום ובלי שינוי, וכולם יהיו שכירים. כך ייקבע בחוק!

אמנם שכר הנטו יהיה רק 10 שקל לשעה, אבל התחושה שכולם שווים תדרבן את כל העובדים קדימה. לדוגמה, אם התפוצץ אצלכם צינור בבית ותזמינו שרברב, לכאורה אם הוא יעבוד שעתיים ויקבל שכר של 20 שקל נטו עבור עבודתו הדבר עלול להתפש על-ידו באופן שלילי, אבל היכולת לבוא, ללחוץ את ידכם ולהביט לכם בעיניים - שווה בין שווים - תתמרץ אותו לעשות את העבודה והוא יגיע בדיוק במועד שהזמנתם, נקי, מגולח, מצוחצח ונכון לעבודה.

לבד מעבודה לכל, נצטרך לקבל בהבנה ירידה מסוימת באיכות המגורים. הדירות יהיו זולות יותר, כמובן, כי לא נצטרך לממן משכורות עתק לבעלי חברות בנייה, אבל בהחלט ייתכן שהדגש במגורים יהיה על יעילות ולא על יופי כמו, לדוגמה, בשיכוני רכבת עם 12 קומות ו-30 כניסות, שישכנו ביעילות כמעט 10,000 איש: כל משפחה עם דירה פרטית משלה, בגודל 60 מ"ר. מזגנים לא יהיו, שכן העלות שלהם פשוט גבוהה מדי, וגם טלוויזיה בלוויין או בכבלים לא תהיה, וטלפונים סלולריים משוכללים, ומחשבים מתקדמים וכן הלאה. כל אלו יהיו קצת יקרים מדי לאזרח הממוצע - ומה שיפה בזה הוא שכולנו נהיה אזרחים ממוצעים.

אבל לא אלמן ישראל. לכל בעיה יש פתרון. לדוגמה, במדינה שוויונית רוב האנשים לא יוכלו להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל, וכדי לחסוך במטבע זר רצוי שנסיעה לחו"ל תיאסר בחוק ובכלל, כדי למנוע זליגת מוחות לחו"ל, רצוי לאסור יציאה מהארץ לפי חוק. אבל מעט יוזמה והכל ייפתר: לדוגמה, אפשר להקצות רצועה ברוחב 100 מ' ובאורך של 4 ק"מ בחוף פלמחים, ובה יוכלו לנפוש מדי שבוע 100,000 איש בזול ובאווירה קהילתית נעימה. לכל אחד מהנופשים יהיה מטר מרובע משלו, והנה באה הבעיה על פתרונה.

כי-כן, כולנו יכולים לראות כי אם רק משקיעים מעט מחשבה, אפשר לפתור גם בעיות קשות מאוד. דר' ספורטא אמר ש"משכורות זה עניין חברתי" ו"עושר להמונים" רוצים לחלק את העושר להמונים - אנחנו, בצניעות, לקחנו את הרעיונות הנהדרים האלה ופשוט הצענו אפשרות ליישום. אם יש רעיונות טובים הכל קל ופשוט.