מי מפעיל את הפאשיסטיים הכלכליים מהמרקר?

"מי פועל מאחורי מירי רגב? כך פועלת האשה מספר 1 בליכוד נגד הציבור", האשימה כותרת ראשית באתר המרקר. "בריאות, דיור, גז: כך הרסה ישראל ביתנו את הרפורמות שהיו אמורות לשפר את החיים שלנו", זעקה שבוע קודם כותרת אחרת על שער המהדורה המודפסת של היומון הכלכלי. (כתב רותם סלע)

אלא שמאחורי הכותרות העסיסיות לא הסתתרו תחקירים נוקבים ומעמיקים או כתבות עתירות מידע כי אם כתבי אישום פוליטיים. פשעיהם של רגב והפוליטיקאים של ישראל ביתנו (כלומר, אלו המוצגים בכתבה הרלוונטית, ולא בחקירה המתנהלת) אינם נוגעים לטוהר המידות או לדין הפלילי אלא לחטא חמור הרבה יותר: הם מעיזים לחרוג ממה שהמרקר חושב שמותר להם לעשות.

מה המרקר רוצים שחברי הכנסת יעשו?
שיהיו קורפוריטסטים טובים. המרקר הוא שופר הקורפורטיזם בישראל. או במילים אחרות, תועמלן של גרסה מסוימת של פאשיזם כלכלי. על פי תפיסת העולם הקורפורטיסטית, שקודמה באיטליה הפאשיסטית של מוסוליני, בפורטוגל הדיקטטורית של סלאזר, ובארצות־הברית של רוזוולט (ניו-דיל), המדינה אמורה להיות הגורם המארגן והמתאם של מכלול הפעילות הכלכלית.

מה זה אומר? בעוד תפיסות הסוציאליסטיות מציבות במרכז את קידום האינטרסים של מעמד הפועלים, וחסידי השוק החופשי מתמקדים בחירות ובהגנה על הרכוש הפרטי; הקורפורטיסטים מבקשים לתכנן את הכלכלה כך שתפעל לקידום האינטרס הלאומי - על חשבון האינטרסים האחרים.

בעיני הקורפורטיסט, ארגוני עובדים, כמו גם עסקים גדולים, הם אויבי העם וזאת כי מטרתם היא קידום אינטרסים צרים: שכר, תנאי עבודה או רווחים, הבאים על חשבון כלל הציבור. מנקודת מבטו של הקורפורטיסט את החיים הכלכליים צריכים להנהיג ולהנחות אנשים נטולי פניות, המחויבים קודם כל לעם. במלים אחרות - פקידים נחושים, רגולטורים אמיצים, ועיתונאים טהורי לב.

בניגוד לחסיד השוק החופשי החושש כי המדינה היא שחקן מגושם, הסובל מחוסר בידע ומהיעדר אמצעי בקרה, הקורפורטיסט סבור כי אין להציב מגבלות על פעולת המדינה, שכן הבעיה היחידה היא טיב האנשים המופקדים על הניהול. הכל מתחיל מבחינתו בכוונות טובות או בהיעדרן, וכל מה שצריך לעשות הוא להעצים את כוחם של הדוצ'ה או את הרגולטורים הנכונים על חשבון בעלי האינטרסים - ובכך להבטיח כי העניינים יזוזו בכיוון הנכון.

מירי רגב חורגת מהקו המפלגתי של המרקר
למרבה הצער ח"כ רגב ואנשי ישראל ביתנו לא חושבים כמו המרקר, או לפחות, לא תמיד חושבים כך. מבחינתם, ובניגוד להגיון הקורפורטיסטי, יש עקרונות כמו קניין פרטי וגורמים כמו השלטון המקומי, הצרכן או השוק החופשי, הפועלים טוב יותר מגחמותיו של מתכנן מרכזי - טוב לב ושוחר צדק ככל שיהיה.

כך, מותקפת רגב על כך שאינה מקדמת חוק המבקש לכפות על הצרכנים לשלם מחיר בעבור שקיות הניילון שהם לוקחים מהסופר. הסיבה: כניעה ל'בעלי עניין' ולא לפקידים עוטי כנפי מלאכי שרת. "פנו אליי יצרנים, יבואנים, בעלי מכולות וחברי כנסת ערביים וחרדים ואמרו שהחוק קשה", נקבה רגב בשמות הגורמים שהביעו התנגדות לחוק המעצבן והיקר. אלא שמהצד השני עמדו, "גורמי המקצוע במשרד להגנת הסביבה... הנחה זו גובתה על ידי עמותת אדם טבע ודין". גורמים אשר לתפיסת הפאשיסטים הכלכליים בהמרקר הינם גורמים חסרי פניות וצודקים תמיד, מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת שח"כ רגב "נכנעה ללובי נגד חוק שקיות הניילון".

דוגמא נוספת. רגב תומכת בביטול תאגידי המים - גופים ביורוקרטים שהפקיעו את ניהול משק המים מידי השלטון המקומי, והעבירו אותו לידי פקידים. בהמרקר רואים ביוזמתה של רגב ניסיון לסדר "עוד כוח ועוד ג'ובים" לשלטון המקומי, על חשבון מי שאמור להיות בעל הבית האמיתי: "קשה למצוא בשורה צרכנית במהלך שהיא מובילה, מלבד הוצאה של מיליארדי השקלים שנגבים על המים והביוב משליטת הממשלה - והחזרתם לידי ראשי הרשויות, תוך ביטול הפיקוח והבקרה המקצועיים... היא לא מודאגת מכך שבמקרה כזה יופסקו ההשקעות בשדרוג תשתיות המים והביוב הקורסות והכספים ינותבו למטרות שיקרות לראשי הרשויות, לא תמיד לטובת הציבור".

מנקודת מבטו של רותם שטקרמן - סגן העורך של המרקר וכותב המאמר - ברור לחלוטין שראשי הרשויות, נבחרי הציבור, הם שליחים נאמנים פחות לעניין זה מפקידי ממשלה שאינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד. פשעים נוספים של רגב כוללים התנגדות למסקנות ועדת ששינסקי, שהכריזה מלחמה על עסקים גדולים בתחום הגז, והתנגדות להעלאת המע"מ על הפירות והירקות תוך התייעצות עם נוחי דנקנר ורמי לוי - בעלי עסקים שמבחינת הקורפורטיסט לא צריך להיות איתם שיח ושיג.

ישראל ביתנו: "דפוסי הפעולה... אינם תואמים את האינטרס הציבורי"
גם ישראל ביתנו אינה יוצאת נקייה מלפני המרקר. פשעה של המפלגה בכתבה המדוברת הוא התנגדות חוזרת לניסיונות להטיל רגולציה, היטלים ומיסים דרקוניים על הציבור ועל המגזר העסקי. דוגמא ראשונה: "רפורמה" שביקשה להגביל את שכר הטרחה שיכולות לגבות חברות הזכויות הרפואיות ל-13% בלבד, לעומת 20%-25% שגובות חלק מהחברות כיום.

אילו הייתה הגבלה זו מיושמת היא הייתה פוגעת קודם לכל בעניים, בנכים ובחלשים הנעזרים בחברות אלו, מבלי שהם נדרשים לשלם סכום ראשוני משמעותי. עם יישום "הרפורמה" היו חברות אלו דורשות ככל הנראה סכום משמעותי הרבה יותר לפתיחת תיק, או משנות באופן דרמטי את אופי ואיכות השירות שהם מציעות. אין כאן טוב לב או רוע לב. כך פועלים חוקי הכלכלה. בהמרקר רואים זאת אחרת. לטעמם, חוקי הכלכלה משעים את עצמם מכל התערבות בעניינים כאלו, והם מבססים את טיעוניהם, כמיטב המסורת הקורפורטיסטית, על טיעוני צדק ולא על טיעונים כלכליים.
 

מלחמה על החוק מאויירת על־ידי היומון הכלכלי כקרב של בעלי האינטרסים השחורים משחור בכוחות הפקידות שוחרי האור: "הביטוח הלאומי תמך בהצעה... משרד המשפטים התחייב לממן בחלק מהמקרים ייעוץ משפטי... היא לוותה ידי רו"ח יהודה מלול, שהכנסת שכרה לצורך בדיקת טענות המתנגדים להצעה, ואושרה.. בתום דיון סוער ומלא בלוביסטים מטעם החברות... 'ניצחון האינטרס הציבורי על הכסף הגדול'... קשה להעריך כמה כסף השקיעו החברות בלוביסטים... ובמודעות ענק בעיתונות, אך ככל הנראה מדובר במאות אלפי שקלים". גם ארגוני הנכים התנגדו ל"רפורמה" הזו, אך התנגדותם לא צוינה בכתבה. מן הסתם לא נשאר מקום לזוטות מעין אלו.

רפורמה אחרת, מטורללת למדי, שסייעו אנשי ישראל ביתנו לטרפד, היא נסיונה של שרת הבריאות יעל גרמן להרוס את הרפואה הפרטית באמצעות חקיקה. סעיף אחד ב"רפורמת הבריאות" שלה ביקש למסות את תיירות המרפא בהיטל של 15% ובתוספת מע"מ, שיהפכו אותה ללא תחרותית ולמעשה ימוטטו אותה לחלוטין. סעיף אחר ביקש להטיל מיסוי דרקוני על גידול בפעילות בתי החולים הפרטיים.

שטרקמן מזכיר כי השרה סופה לנדבר כינתה את החוק "קומוניסטי" בישיבת הממשלה, אך נצמד לנראטיב כי לא מדובר פה בעימות בין השקפות, אלא בהתנגדות שנובעת מפעולתם של אינטרסנטים עלומים: "בניסיונות לטרפד את המהלך היו מעורבים גם לוביסטים שונים ובהם בוריס קרסני, בעליו של חברת הלובינג פוליסי, שנשכרה על ידי אסותא. קרסני הוא חבר קרוב של ליברמן... אגב, עד למאבק זה לא זכור כי ליברמן עסק בנושאי בריאות או התבטא בהם.. 'אנשי ישראל ביתנו שמו לנו מקלות בגלגלים והטילו את מלוא כובד משקלם כדי לטרפד את רפורמת הבריאות', אמרה יעל גרמן... עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה זה כל כך בער בעצמותיהם'".

אליבא דהמרקר ברור לחלוטין מה בער לליברמן כל כך - בער לו הבוריס. אחרי הכל, איזה פוליטיקאי שפוי וישר לא היה מעדיף להרוס את הרפואה הפרטית לטובת "הציבור"? נכון, ניתן לציין כי תיירות המרפא תורמת לאיתנותם הכספית של בתי־החולים ולניצול טוב יותר של מתקני רפואה, ובכך מסבסדת בעקיפין טיפול איכותי וזול יותר לתושבי ישראל. ניתן גם לציין כי בתי־חולים פרטיים משרתים את עניינו של הציבור טוב יותר מהרפואה האפורה והשחורה שהייתה מתפתחת במקומם. אבל, בכל זאת, בהמרקר סבורים שהפקידים יכולים לעצור את חוקי הכלכלה גם כאן, בדיוק כפי שחצו את הים בתקופת יציאת מצרים. צריך רק קצת רצון טוב.

בשורה התחתונה
החשדנות הבריאה בה אנו בוחנים את מעשיהם של פוליטיקאים אינה צריכה להיות מוגבלת אך ורק לגורמים העומדים לבחירה דמוקרטית. היא צריכה לחול גם על כלי התקשורת שלנו. כפי שאזרחי ישראל למדו לאפיין את כלי התקשורת המרכזיים לפי ההטיה הפוליטית או האישית המייחדת אותם, כך הם צריכים להיות ערים לסדר יום ברור ואנטי-ליברלי אותו מוביל אחד משני כלי התקשורת הכלכליים החשובים בישראל. ראו הוזהרתם.