בעוד שעות אחדות אמור הגוף האבל להפוך ברגע אחד לשמח. קסם על ים כנרת – יום הזיכרון יוצא, יום העצמאות נכנס. אני לא יודע מי חתום על הפטנט הטיפשי הזה (אולי מי שהורה על ייבוש החולה). אני רק יודע שכאשר אני שרוי בעצב אמיתי שום תזמורת מחצרצת בהר הרצל, לא תגרום לי לפרוץ בריקוד של גיל. האבל שלי הוא אינטימי, לא קולטיבי. זיקוקי הדינור מחללים אותו. קבעתם יום ראוי אחד, אל תגזלו אותו ממני. אל תגבילו אותו בזמנים. אל תציבו תנאים: עצב בתמורה לשמחה, שואה לצד גבורה.
זה באמת לא מובן לי: איך יום שכולו זיכרון, מחשבות, השתאות – הופך בשניה אחת לאורגיה של שמחה, שמימושה מגיע דרך האוכל ובעיקר בשר. זה נראה לי ממש חולני. ברגעים כאלו אני לא רוצה להכניס כלום אל פי, אפילו מוכן לחתום על צמחונות. שהבלוג ילך לעזאזל, שמסעדות העל לא יראו את פני לעולם. לאחר יום טעון שכזה הנפש דורשת אוכל צנוע. כמו בשבעה – בוטנים, בייגלה מלוח, תבשיל מנחם (ראיתם אדם שקם על בנו ומיד מזמין שולחן ב“מול ים“).
ריח הבשר החרוך ממלא את האוויר, F 15 קורע את השמים, נהג עצבני מנסה למצוא חניה ביער בן שמן. עוד שנה עברה וי. אינו כאן.
---
מחשבות על אוכל בבלוג
culinar
אקו"ם