קפה מזרחי: עופי יונה

בשנות התשעים בירושלים, עם תחילת גל נטישת מסעדות העל למרכז (אוקיינוס, גיליז, ביג מאמא) ועל רקע ימי אופריית השלום, קמו בירושלים בתי קפה חדשים, שהמטבח המצוין שלהם הגדיר מחדש את הז‘אנר. הידיים ידי לוואצה, אבל הקול קול קבאבונים. הן החזיקו תפריט חכם שנתן מענה גם לבוקר של התעוררות, גם לצהרים של עסקים וגם ללילה של אלכוהול. זה היה נהדר והירושלמים הציפו את המסעדות. "לינק" ו"פרדיסו" הובילו את הטרנד, אבל אחיות קטנות צצו ברחבי העיר, במיוחד במושבה הגרמנית.

אם השוק הקולינרי בתל אביב הוכתב על ידי סדר היום הכלכלי (בועת ההיי טק שהביאה לגל של מסעדות יוקרה), ירושלים הוכתבה על ידי סדר היום הפוליטי. האינתפאדה השניה הקפיאה את העיר ועם סיומה קמו עשרות מסעדות וברים מוצלחים, אלו שבנו את היסודות לדימוי (בעיני מופרז והמיוחצן משהו) שיש היום לעיר כאמפריה קולינרית.

אבל יש כאלו שמחליטים ללכת נגד הזרם, והם אלו שמזיזים את החומות. כשכיו"ר ועד הסוחרים של שוק מחנה יהודה אלי מזרחי החליט לפתוח בית קפה בין דוכני הלפתות והפיצוחים, ירושלים עדיין התבוססה עמוק בתוך האינתפאדה. השוק היה גם לפני המהפכה היאפית שלו (בואו גם לא נגזים גם בזה – עדיין הקול הדומיננטי במחנה יהודה, וטוב שכך, הם בעלי הבסטות הכורדים ולא בוטיקי הגבינות ודוכני הפיש אנד צ‘יפס), אבל הירושלמים כל כך אהבו את הרעיון. צהרי שישי ייצר את אחד הפרלמנטים הכי מעניינים ופלורליסטים בארץ. מדרווישים מקומיים ועד היפרסטרים (אז לא ידעו מה זה) מבצלאל ו"סם שפיגל".

ככל שעבר הזמן הקולינריה ניצחה את המגניבות. המון בזכות בתו של מזרחי, מורן, שחזרה מלימודי קונדיטוריה בצרפת. האבא הטוב אף פתח לה ביסטרו נהדר ברחבה של השוק העירקים בשם "צחקו", שלמעשה בישר את הולדתה של מסעדת מחניונה. הירושלמים לא היו מספיק בשלים להכיל את הפונדק הקולינרי הזה, והמקום נסגר. היום ממוקמת שם מסעדת עזורה המחודשת. הבת התמקדה בבית הקפה, והקפיצה אותו לשמים.

…

כשהתיישבתי על הכיסאות במרפסת של מזרחי העיניים לכדו את היונים שעמדו על סככת דוכן הפיצוחים ממול. הן המתינו שהנער יכנס לפנימה וירדו על הקופסאות הפתוחות. נקרו לתוך הגרגירים והתנענעו בצעדים ברווזיים. לאחר כמה דקות הוא הבחין בהן. הוא התקרב אליהן ונפנף את הידיים שלו בתנועות של יאוש והשלמה. הן עלו על המרזב. ממתינות.

במרכז המרפסת ישב גבר רזה בן חמישים עם כוס בירה ביד. מידי כמה דקות מישהו נעצר לידו ולחץ את ידו. זה לא היה ראש העיר, גם לא שחקן בית"ר לשעבר. הוא שתה את הבירה שלו לאט.

לוח גיר בישר את המנות המיוחדות להיום. לא אחת מאולצת, אלא מגוון של טעמים. סימן ראשון שהמסעדה מחוייבת לעונות השנה ולשוק בו היא שוכנת, ובכל זו מבלי שתכריז על עצמה אני מסעדת שוק. בכלל קפה מזרחי לא רצתה להכריז שום דבר. היא פשוט עשתה.

המחיר השפוי אפשר חגיגה של צלחות:  טונה בורגר  - רך, עסיסי, שונה ומפתיע. הטונה נטחנה גס, שוטחה כקציצת ענק, ונצרבה לעיבוי הטעם. הלחמניה הנקייה קיבלה את החבילה בשמחה; לאפה (אש תנור בירושלמית) עם קבאב דגים, שכולה שידרה פריכות וטריות. הפוך על הפוך נוסח מחנה יהודה. רציתם מעורב אגרסיבי נוסח סטקיית חצות השכנה, קיבלתם קציצות דג עם ירק הכי מעודנות שיש. רוטב היוגורט הפך את העסק למלהיב.

הלאה: פסטה טריה (פטוצ‘יני), עם ריקוטה, עגבניה טרייה מגורדת, המון שמן זית מפנק, פלפל שחור גרוס גס ועלי בזיליקום. זו הייתה מנה מרעננת, נקייה, שוברת חמסין וכה מזמינה. מנה שלחזור אליה ברגעים קשים וקלים כאחד. הראש השתגע והידיים סימנו על מרק תאילנדי כתום עם אטריות שעועית שקופות וקציצות בשר מפרפרות. עוד מנה נהדרת, לכאורה הכי לא קשורה למקום. אבל יש קשר: שפית שבז'אנר החצי חצי הזה מביאה את היכולות שלה לשיא. בא לי לומר תשארי כאן לעולם, אל תנסי להתפתות למסעדה מסעדתית. אבל מי בכלל שומע לי.

כשטארט האגסים ביין הפריך והדקיק (הו חמאה!) בפה, מתגלש לו בגרון עם כדור גלידת הוניל, יצאו היונים למתקפה נוספת. הן עשו זאת בדרכן המגושמת והאטית. נפנפו קצת בכנפיים והתיישבו על ארגז השקדים. הבטתי על הנער. הוא פיצח גרעינים שחורים. הוא היה שקוע בזה.

קפה מזרחי, השזיף 12, ירושלים. 02-6242105

---

לקבלת ביקורת אוכל למייל, להירשם כאן