המזנון של אייל שני: הניגוב כבר בפנים..

מבין כל השפים בישראל אייל שני מוציא הכי הרבה אנשים מדעתם. הסיבה: הוא לא מאפשר להם להבין אותו. אי הבנת השפה של שני מביכה כל כך וגורמת לאדם להיאחז באלמנטים חיצוניים, שוליים, מידיים להגדרה. אלו מילים אטומות שאינן אומרות דבר: פלצן, רעשן, נפוח, מנייריסט. לעולם האדם המובך לא יסתום את הפה. הכלת המבוכה היא קשה מנשוא. והוא לא יתן לאיזה כוכב, שבין שניהם אין כלום, לשגע לו את התודעה.
מה שמדהים עם שני שכל פרוייקט בו הוא מעורב, מצליח לחולל מהומה. אני כל כך אוהב מהומות, במיוחד שהן נוגעות לדברים טובים הקרובים אלי. זו הסיבה שאני מרבה לכתוב עליו ולאכול בכל אתר ואתר שלו.

הזירה החדשה שבה החליט לפעול היא מזנון הפיתות ברחוב אבן גבירול. במשך כמה חודשים חקר את הנושא, נחל כמה אכזבות בפיתוח ולבסוף הצליח להנדס מוצר שיוכל להיות זמין ביצור המוני.

מה הוא בדיוק רצה עם הדוכן הפיתות שלו לעולם לא נבין. לכאורה החליט ליישר קו עם חוקי הז‘אנר. הוא מיקם את ה“מזנון“ בלב איזור הארוחה בפיתה בתל אביב, זמן ההמתנה קצר יחסית וללקוח יש אפשרות לומר איך בדיוק הוא רוצה שהסנדוויץ שלו יראה. עגבניה בחוץ, בצל בפנים. אבל מצד שני, שני עשה הכל כדי שזה יראה אחרת. ביקור בדוכן משול לאירוח בשדה קרב. יורים עליך מקדימה, יורים עליך מאחורה. צוות שצועק בקולי קולות את שמות המזמינים (לפי הכינוי שהם בחרו לעצמם), קופה על הבר הסואן, קופסה צפופה של אנשים, כרוביות אפויות כדקורציה ותפריט הכתוב ביד ילד שהסניף גז מזגנים. גם קערות ה“הרטבה“ שונות: שמנת חמוצה, רסק עגבניות טרי, וגבעולים בצל ירוק. רק הטחינה, היא אותה הטחינה. אני לא חושב שצריך להכריע בפארדוקס הזה. הוא אפילו מייגע.

לא מעט אופציות הוצעו על הלוח: פיתה עם סטייק מינוט, כבד עוף, שרימפס קר, עצם שפונדרה, קבאב, סטייק אנד אגס, תפוח אדמה קומזיץ, כרובית וחלקי פנים.
אבל לפני הכל זה סיפור הפיתה. הפיתה של שני אינה רוטטת כמו זו המוגשת ב“צפון אברקסס“, אבל אפשר לזהות בה ייחוד. אוורירית, גמישה, מקבלת, מתרכבלת ומתקתקה. פודרה של קמח מנחם עוטפת אותה. פיתה פוך. קצת מזכירה את זו של ”פלאפל ג‘ינה“, אבל הרבה יותר עדינה. גם היא לא מצליחה לחולל את נס הפיתה, לאטום באופן מוחלט מהנוזלים לצאת החוצה. אולי גם לא צריך.

אבל שמתי לב שהיא עוררה אצלי שאלה: מה מותר הפיתה מהתבשיל. הלו תכל‘ס אפשר לשים הכל בפיתה. חריימה, עלים ירוקים, חמין, כל סוגי הביצים, הקציצות, המטוגנים. במסעדה רחמו בשוק מחנה יהודה בירושלים נהגו לדחוף אפילו אורז ושעועית לפיתה! אז מתי המזון מתקיים בלעדי מעטפת הפחממות הזו ומתי הוא דורש אותה, כי רק כך יש איחוד של מרכיבים שבשום דרך אחרת לא יתחברו אחד לשני (ע“ע פלאפל).

בגלל הפנטסטיות של המרכיבים שבתוך הפיתה של שני, נראה לי שהיא שייכת לדרך השלישית. תבשילים שעומדים לבדם בצלחת, אבל אתה חייב לנגב אותם עם משהו – חלה טרייה, לחם כפרי, פיתה סופגת – כדי להמשיך את הנאת הזלילה ולמצות עד תום את שלוליות הרוטב. מהבחינה הזו שני מגיש אינסייד-אוטסייד.

קחו, למשל, פיתה תפוח אדמה. מתוך תפודי קומזיץ נלקחת הליבה, נמעכת במזלג לפירה המתובל בשמן זית ומלח אטלנטי. הרוך הבוער הזה נטמן בפיתה ומתוגבר בשמנת חמוצה נהדרת. התוצאה כריך שנע בין קינוח לסופלה. הבעייה היחידה: זה ענק.

דווקא הפיתות האחרות באות בגירסת המידי. כלומר שליש מהפיתה מוסר וההפתעות בפנים מוגבלות בכמות. כדי לצנן את הזעם של הסועד הרעב העמיד שני על הדלפק קצוות של פיתה (”שורה“, במילון ה“מזנון“) שאותן אפשר לנגב במטבלים השונים בזמן ההמתנה למנה.
מוקירי שני כבר מכירים כמה פיתות אדירות מ“צפון אברקסס“, שבצדק הגיעו לביקור לאבן גבירול. פיתה של שרימפס חלוטים ומצוננים העטופים באיולי מדוייק, פיסות עגבניה טרייה ובצל, אולי אחת מהמנות הכי טעימות בארץ; סטייק מינון (סינטה דקה וצרובה), שכולו מחווה לשר המנגל שבתוכנו; וכבד תרנגולת, אולי השיפוד הכי פופולארי בישראל, מלבד הפרגית.

קצת חסר היה לי שהמענה הדגי (מלבד השרימפ), כמו ענף הקציצות, היו חסרים בתפריט. אבל נראה שהאנרגיה של המקום תייצר עוד הפתעות, ובמיוחד תענה לתנובת השדה והים המשתנה, ולטמפרטורות בתל אביב שמכתיבות סדר יום קולינארי אחר. ובכלל, כל הברקת מזון ממטבחי הצהרים והערב של ה“סלון“ ו“צפון אברקסס“ יתקבלו בברכה גם בפיתה. רק אל תחלקו זיכיונות.

ואי אפשר בלי שורה אחרונה: של שוקולד השחר ובננות מקורמלות. טעים לי ופשוט ולא מכביד. קריאת הפיוס של התרנגול.

מזנון. אבן גבירול 21, תל אביב. 037168999