


ספרה החדש של נורית זרחי נכתב סביב חוויה של חשיפה מנקודת מבט ילדית



זיכרונות הילדות מהבית הם נצחיים, והם שיוצרים את המקום שאנחנו משתייכים אליו

מסיבת החנוכה בגן של נח הזכירה לי את הילד העצוב שהייתי במסיבות

חיטוט מעמיק במאות הטורים שכתבתי על דפי העיתון הזה הוביל לתובנה כואבת


החרדה מעוד מלחמה לא עצרה אותנו להמשיך בדרך, ואז הכול התערבב לי




אם מישהו היה אומר לי שהחברות שלי מהילדות לא יישארו איתי לתמיד, כנראה לא הייתי מאמינה


בקושי הצלחתי ללמד את עצמי לרכוב על אופניים, אז איך אני אמור ללמד את חיה?





תגובה מרירה לפוסט מריר סחפה אותי למערבולת של נוסטלגיה וגעגועים