אני לא עפה על מסעות שופינג. אבל מי שמתמודד עם השופינג על תואר הפעילות המעצבנת ביותר ולוקח אותו בסיבוב, הוא החלפת קניות או מתנות. למי יש כוח להעמיס את השקיות על האוטו, לנסוע לחנות, להבין מה סכום הזיכוי ולחפש משהו פרקטי באותו מחיר. הרי אני לא רוצה לצאת בהפסד ולשלם עוד על הרכישה החלופית, ומצד שני גם לא להגיע לסכום נמוך, כי אז הזיכוי נידון לדהות לנצח בתא המזומנים בארנק.

אבל מצעד החלפת מתנות עם ילדה בת 12 – זה כבר סיפור אחר. השבוע עשיתי את המסע הקניוני הזה עם ילדת בת־המצווה שלנו, ממש למחרת המסיבה. ידעתי שאם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה. ובכן, היא נכנסה לשלל חנויות, מודעת לכך שהיא קונה לעצמה מתנות שלא חייבים, אבל כאלה שישמחו אותה. היא כמעט רקדה ומזל שרק כמעט, כי ריקוד בחנות כלים יכול להניב הרבה מאוד אגרטלים וספלים שבורים. ובכן, הילדה חיפשה וביררה, בדקה והשוותה (על הדרך עשינו כמה תרגילי אחוזים), יצאה עם רכישות מעולות והייתה מאושרת. בזה (ובקפה ששתינו בין לבין בקניון, כי עדיין הייתי מותשת מהאירוע) הסתיימו החגיגות של כניסתה לעול מצוות, או ככה לפחות הכרזתי. אומנם למחרת היא עדיין איחרה לבית הספר, כי הג'ט־לג עוד לא נגמר, אבל עד כאן. כלומר בלי נדר. בכל זאת זו הילדה הצעירה שלנו. הסמכות ההורית כבר התעייפה, בעצם אולי תפסה פרופורציה.

אז ביום ראשון זכינו והייתה כאן חגיגת בת־מצווה, משהו שבדור שלנו לא היה מובן מאליו. אצלנו היו כאלה שדילגו על התאריך בקלילות, והיו שחגגו מסיבת יום הולדת גדולה. המהדרין, כלומר המהדרות, הביאו מפעיל מבחוץ שחד לנו חידות או עשה קסמים. אבל שום דבר מזה לא דמה למסיבות הבר־מצווה של בני השבט שלנו, שנחגגו לא פעם באולם שמחות מפואר. הזיכרונות שיש לי מהאירועים הללו הם בעיקר ערבוב אינטנסיבי של מיץ תפוזים עם לימונדה, קטשופ ופלפל שחור, ונזקים למפות של האולם. כיף. אבל הפער בין הבנים לבנות לא היה רק בסטנדרטים. אצל הבנים דיברו על מצוות ובגרות וחיבור לתורה. זה קל, כי יש תפילין וקריאה, או לפחות עלייה לתורה. אצל בנות, הביטוי של קבלת עול מצוות קצת פחות נראה לעין, ולכן לא היה כמעט שיח על מחויבות או מצוות, בטח לא על חיבור לתורה.

בחצי השנה האחרונה שמעתי הרבה את המשפט "איזה אירוע מיותר זה בת־מצווה". גם צעירות שחגגו לפני עשור את הבת־מצווה שלהן, צוחקות על השמלה המוגזמת שלבשו או על האיפור שגרם להן להיראות כאילו כל החגיגות התקיימו בפורים. ולמרות השיח הזה, ואף על פי שאנחנו עדיין מסדירים נשימה מכל המשימות והסידורים, אני חושבת שבת־מצווה היא לא אירוע מיותר בכלל, ולא רק בשם השוויון בין בנים לבנות. אני רואה בו חשיבות והזדמנות גדולה. דווקא במקום הזה שאין בו תוכן מובנה וצריך לייצר אותו מאפס, דווקא כשהכול פלסטלינה רכה ואין בכלל ציפיות מה צריך להיות, כי אין עלייה לתורה, קריאה ותפילין. הריק הזה מותיר הרבה מקום ליצירה מותאמת לילדה ולהורים.

קודם כול בכיוון של לימוד. תורה, משנה, הלכות, או מה שיכול להתאים לבת. אפשר לקבוע נושא ולהעמיק בו. הלימוד המשותף הוא הזדמנות לקרב אותה לעולם שלפעמים נמצא רק בתוך כותלי בית הספר או מקסימום בארוחות שבת. בלימוד כזה, אישי, ביתי, היא תפנים שאוקיינוס הדעת היהודי שייך אליה והיא אליו. כיף ללמוד יחד ולזכות לסיים משהו שטרחתם עליו בצוותא. חברותא עם ילדים היא אחת החוויות המעשירות ביותר, ובנות זה בכלל תענוג. ואם אנחנו רוצים לגדל בנות ונשים שיש להן יד ורגל בעולם הלימוד, כדאי להתחיל בגיל הזה.

מעבר ללימוד, אפשר ליצור מסע או פרויקט סביב תחום עניין של הילדה. זה מכריח אותנו להתבונן בה, לנסות להכיר אותה טוב יותר, להיפגש איתה במקומות שאולי אנחנו פחות מתחברים אליהם ביום־יום, ולראות איך פורצים איתה שם למחוזות חדשים. הקטנה שלנו אוהבת לאפות. התגלגלנו איתה לסדנת אפייה, ומשם לחקלאות עכשווית ולחקלאות עתיקה ואפילו ל"חמ"ל בצק" הנהדר – מיזם של פנויים ופנויות שעושה חסד דרך חלות ומאפים (וגם פיצוחים וממתקים). אגב, היום קיימות גם תוכניות מובְנות טובות לבנות־מצווה ולהוריהן. תוכנית כזו יכולה להיות פתרון למי שאין לו כוח או סבלנות לייצר תוכן משלו.

לייצר את השמחות

גיל 12 נמצא ממש על סף גיל ההתבגרות. אלה ימי הפּרידה מההתרפקות על אימא־אבא, חודשי החסד האחרונים של הקשבה או של הנכונות ללמוד משהו יחד. בעוד רגע הבנות יסתודדו בתוך עצמן וכבר לא תמיד ירצו לשתף. יהיו להן הרבה שעות חדר־סלולרי־חברות־שינה. זה אומנם יחזור, אבל ייקח כמה שנים וכבר יהיה אחרת. לכן, התקופה שלפני היא זמן טוב להעמיק את הקשר, לפתוח ערוצי קשב, לתכנן ביחד את החגיגה לפי הרצון של הילדה ולפי הערכים שאנחנו, ההורים, מכוונים אליהם.

הלוואי שמסיבה כזאת לא הייתה עולה כסף. אבל היא כן. חגיגת בת־מצווה היא הזדמנות להביט על סדר העדיפויות שלנו ולחשוב מה אנחנו עושים רק מפני שהוא מקובל בקהילה שלנו אבל אין לו באמת חשיבות, ועל מה אנחנו לא מוותרים. וכשמדברים עם הילדים והילדות על ערכים, כמו כל דבר בחינוך, זה גם מופנה כלפינו. האם חייבים מיתוג? עיצוב אירוע? בגדים חדשים לכולם? אוכל יקר? לא בטוח.

ולבסוף, תשמעו, אם לא נייצר לעצמנו הזדמנויות לשמוח, אם לא נעצור לרגע ונודה על הילדים, על שלבי הגדילה שלהם, על הרגע המיוחד שבו הם, או במקרה שלנו הן, הופכות לבוגרות, זה לא יקרה לבד. הקשיים, האתגרים וההתמודדויות מגיעים מעצמם. את השמחות, כבר אמרו אנשים חכמים, אנחנו צריכים לייצר. מזל טוב.

Ofralax@gmail.com