הכתבות של בת-אל בן חורין
בדיוק שלוש שנים אחרי התאונה נשפך לי קפה על המחשב
מכל הדמויות בסדרה הכי הכי אהבתי את רפי משעני
העיניים היפות של ענבר היימן מלוות אותי
"מה כבר יכול לקרות?" הדייטים המופרכים, המלחיצים והמשעשעים
רק מילה אחת
אנחנו מסכימים לבקש עזרה רק אחרי שהדברים מתנפצים
אין יום שעובר בלעדיה, בטח בתקופה הזו
אבא של אלונה לא זוכר את שמות הנכדים, ולא שוכח את אהובתו הראשונה
הרכישות המוגזמות, הפעמים שפתחת את המקרר: הסיכום האמיתי של 2023
למרות "המצב" תרשו לנו להיות גם שמחים וקלים
הצער על "המצב" לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב, אז אולי בכל זאת, איכשהו, מותר לחיות קצת
השנה אולי לא נעסוק כל החנוכה בנקודה הכי פחות חשובה בחג
גם הן לבד: הקבוצה השקופה של גרושות הלוחמים
היום כבר לא מוזר להתגעגע למישהו שמעולם לא פגשתי
ככל שהגשם בחוץ מתחזק, הלב שלי בפנים בוכה יותר
ילדים של החיים
נהיה בלתי אפשרי לענות על שאלה פשוטה
גם במלחמה יש רכבות שלא כדאי לפספס
כמו רחל גם אני מבכה ומתפללת לאיש ולילד
הלוואי שיתהפך הבכי הכואב לדמעות של התרגשות ותקווה, כמו אצל רחל אמנו
החרדות, החושך ומראות היום: במלחמה הכי קשה בלילה
"אני מאבדת נשימה, ומחזירה נשימה. מאבדת, ומחזירה"
בלב רועד אני מנסה למצוא נחמה בתוך הסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו
בדיוק לפני יום כיפור נכנסה בי משאית
איך להפוך כל מקום לבית בכמה צעדים פשוטים
בכל יום כיפור מחדש אני חווה את אותו הדבר
שרשרת האירועים הידועה מראש והבלתי נמנעת בין סעודה מפסקת לתפילת נעילה
הוא נחשב לפרי הכי נוקשה - אבל עם חום ואהבה גם הוא יכול להפוך למתוק ומשמח
אולי הריבה הזו היא הסימן שגם דברים קשים, אפילו בלתי אפשריים - יכולים להתרכך להם בהדרגה
אם הייתי מקשיבה למארי קונדו, הבית שלי היה מורכב מפיתות עם שווארמה ועוגות שמרים קינמון
פעם שאבתי השראה ממארי קונדו, אבל כנראה שבבית של מארי קונדו לא גרים בני אדם או יצורים חיים באופן כללי
סיור סליחות: הדרך האמיתית בה האירוע הזה צריך להתנהל
חניך שלא שמרנו איתו על קשר או ריב מטופש בין אחים: סיור סליחות משודרג שלא העזנו לעשות עד כה
איך הרגשתי כשחברות עשו עליי חרם
רגע לפני אחד בספטמבר, אני חוזרת לשלושה ימים של פיק ברכיים ומחנק בגרון בכיתה ג'
די כבר עם השקר של "לא צריך מזגן בירושלים"
הגיע הזמן לצאת למחאה מול האויב המשותף של כולנו - הטפסים
