הכתבות של בת-אל בן חורין
מכל הדמויות בסדרה הכי הכי אהבתי את רפי משעני
העיניים היפות של ענבר היימן מלוות אותי
"מה כבר יכול לקרות?" הדייטים המופרכים, המלחיצים והמשעשעים
אנחנו מסכימים לבקש עזרה רק אחרי שהדברים מתנפצים
אין יום שעובר בלעדיה, בטח בתקופה הזו
אבא של אלונה לא זוכר את שמות הנכדים, ולא שוכח את אהובתו הראשונה
הרכישות המוגזמות, הפעמים שפתחת את המקרר: הסיכום האמיתי של 2023
למרות "המצב" תרשו לנו להיות גם שמחים וקלים
הצער על "המצב" לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב, אז אולי בכל זאת, איכשהו, מותר לחיות קצת
השנה אולי לא נעסוק כל החנוכה בנקודה הכי פחות חשובה בחג
היום כבר לא מוזר להתגעגע למישהו שמעולם לא פגשתי
ככל שהגשם בחוץ מתחזק, הלב שלי בפנים בוכה יותר
ילדים של החיים
נהיה בלתי אפשרי לענות על שאלה פשוטה
גם במלחמה יש רכבות שלא כדאי לפספס
כמו רחל גם אני מבכה ומתפללת לאיש ולילד
הלוואי שיתהפך הבכי הכואב לדמעות של התרגשות ותקווה, כמו אצל רחל אמנו
החרדות, החושך ומראות היום: במלחמה הכי קשה בלילה
"אני מאבדת נשימה, ומחזירה נשימה. מאבדת, ומחזירה"
בלב רועד אני מנסה למצוא נחמה בתוך הסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו
בדיוק לפני יום כיפור נכנסה בי משאית
איך להפוך כל מקום לבית בכמה צעדים פשוטים
בכל יום כיפור מחדש אני חווה את אותו הדבר
שרשרת האירועים הידועה מראש והבלתי נמנעת בין סעודה מפסקת לתפילת נעילה
הוא נחשב לפרי הכי נוקשה - אבל עם חום ואהבה גם הוא יכול להפוך למתוק ומשמח
אולי הריבה הזו היא הסימן שגם דברים קשים, אפילו בלתי אפשריים - יכולים להתרכך להם בהדרגה
אם הייתי מקשיבה למארי קונדו, הבית שלי היה מורכב מפיתות עם שווארמה ועוגות שמרים קינמון
פעם שאבתי השראה ממארי קונדו, אבל כנראה שבבית של מארי קונדו לא גרים בני אדם או יצורים חיים באופן כללי
סיור סליחות: הדרך האמיתית בה האירוע הזה צריך להתנהל
חניך שלא שמרנו איתו על קשר או ריב מטופש בין אחים: סיור סליחות משודרג שלא העזנו לעשות עד כה
איך הרגשתי כשחברות עשו עליי חרם
רגע לפני אחד בספטמבר, אני חוזרת לשלושה ימים של פיק ברכיים ומחנק בגרון בכיתה ג'
די כבר עם השקר של "לא צריך מזגן בירושלים"
החלטתי לסגור את הפייסבוק וגיליתי כמה אני תלויה בו
עוד פעם ומהר מדי מצאתי את עצמי מחפשת דירה
יש בית שנלחמים עליו, יש בית שנזכרים בו בנוסטלגיה ויש בית שחוזרים אליו בחלומות
בגיל מוקדם ויתרתי על הפן הספורטיבי בחיי. אבל אז הגיעה היוגה
שני גברים קשישים באוטובוס יודעים שיד רכה וחיוך הם הדבר הכי אפקטיבי
חברות מהילדות הן הפרס של החיים
מיגרנה היא ממש לא כאב ראש
טור לאלו שחושבים שמיגרנה זה כאב ראש ולאלו שיודעים שזה ממש לא
קייטנות למבוגרים יכול להיות אחלה קונספט
כך הפכתי למומחית לנהגי מוניות
העובדה שאני מגובסת שמקפצת ממקום למקום על רגל אחת הפכה אותי למומחית בנהגי מוניות
נתקלתי, סובבתי, נפלתי - ולקום לא ממש הצלחתי
מרגע שעציץ נכנס אלי הביתה, מתחילה מלחמת ההישרדות שלו
כשעזבתי את הבית, קיבלתי במתנה סיר קוסקוס ואינספור הוראות לא מדויקות
אחרי שהתרגלתי כל השנים לאכול את הקוסקוס של אמא, הייתי צריכה ללמוד להכין אותו בעצמי
דברים שלמדתי בעשרה חודשים של מגורים בעיר הקודש
"כל פרצוף שאפגוש, ולו לזמן הקצר ביותר, נחקק לי במוח"
מה דחוף למוח שלי לשריין כל כך הרבה מקום לפרצופים שהוא פגש רק לרגעים ספורים
אחרי קצת יותר מ-15 שנה נפרדנו מסימבה שלנו
כמעט 20 שנה של לב ענק ושובבות אינסופית. פרידה מסימבה, אחרון הכלבים בלהקה שגדלנו איתה
הקיץ תכף מגיע ואיתו עונת האירועים והנעליים האיומות הנלוות אליה
יום עצמאית שמח
מעצבן שאנשים מדברים בקול ברכבת, אבל זה כל כך מעניין
לא, אני לא מצותתת בכוונה חס ושלום (לפחות לא בהתחלה). אבל אני כן מכורה לסיפורים
להכניס את הרגל לתוך המים - אולי הדבר הכי קשה ומפחיד שעשיתי
לא כזה פשוט לצאת ממצרים, אבל אני כבר הרמתי רגל אחת בדרך החוצה
כמה תירוצים למה לא לחגוג יום הולדת, וסיבה אחת למה דווקא כן
כשנרגעתי מהיסטריית הניקיונות למדתי להסיר אבק גם מהלב
אני פותחת גוגל מפות לכל מקום, גם אם הייתי בו כבר שמונה פעמים
נולדתי בלי טיפה של חוש כיוון, אבל איכשהו בסוף אני תמיד מגיעה ליעד
"שנים רבות שלא הסתכלתי לסיפור הזה בעיניים, זה היה חשוף מדי"
קלמנטינה ברכבת ודג במיקרו: הרגעים בהם עדיף לנתק את חוש הריח
עשרה קבין של חוש ריח ירדו לעולם. תשעה לקחתי אני, ואחד כל העולם כולו
יש סרטון אחד שאני חוזרת אליו בכל פעם שאני זקוקה לתזכורת על השמחה
