בשבת התארחנו אצל ההורים שלי, שיהיו בריאים. הם גרים בשכונת בית וגן בירושלים, קרוב לקמפוס הענקי של קריית נוער שמאכלס היום ישיבות חרדיות למיניהן. הבית שההורים שלי גרים בו כיום הוא לא בית ילדותי. הם עברו אליו לפני קצת יותר מעשר שנים. אבל ברוב שנות ילדותי ונעוריי גרנו בשכונת פסגת זאב הפרוורית, ורוב הזיכרונות המוקדמים שלי הם משם.

הנוף מהחלון בחדר. גדר ההפרדה. המתנ״ס השכונתי ברכס ממול. ביום עם ראות טובה אפשר היה לראות אפילו את ים המלח מנצנץ באופק הרחוק. אני זוכר את הרחוב שלנו, העגול והשקט. את הפארק ומגרש הסקטים, שביום העצמאות היו יורים ממנו את הזיקוקין די־נור של השכונה. אני זוכר את בית הכנסת שלנו בשבתות, שהיה בבית ספר ממלכתי, ואת מאיר הגבאי תולה לפני שבת בדים לבנים על הקירות ומכסה את הציורים של התלמידים ואת לוחות המודעות. אני זוכר שבת אחת שהבד הלבן פתאום נפל באמצע התפילה ומאחוריו התגלו ההמנון, הדגל, מגילת העצמאות, תמונת ראש הממשלה אהוד ברק ונשיא המדינה משה קצב.

לא היינו חוזרים בצהריים מבית הספר ויוצאים לרחוב, ועד היום אני לא יודע לרכוב על אופניים או לשחק כדורגל, למרבה הבושה (ולמען האמת זה לא ממש חסר לי). היינו ילדים של בית, ובכל זאת אני זוכר רבים מהטיפוסים של השכונה. שכונות כמו פסגת זאב הן כמו פריפריות קטנות של העיר הגדולה, ויש בהן פסיפס צבעוני של אנשים משכבות שונות באוכלוסייה. ותיקים ועולים, דתיים וחילונים וחרדים, והכול קורה בסטטיות טבעית כזו.

חוץ מזה, קצת ניים דרופינג אם יורשה לי, הג׳ודוקא האולימפי אורי ששון והזמר הלאומי עידן עמדי גדלו שניהם בשכונה, אז הרגילות הזו הצמיחה מתוכה גם כוכבים גדולים. ואל תחשבו שאני מנסה לעשות עכשיו רומנטיזציה לשכונה האפרורית הזו, אני פשוט זוכר אותה כמקום שעל אף בינוניותו המשוועת היה בו גם מגוון, וקרו בו מאורעות שלמיטב ידיעתי לא קורים בשכונות מרכזיות יותר.

למשל, הסיפור עם האטליז של דימיטרי: בתחילת שנות ה־90 השתכנו בפסגת זאב עולים רבים מברית המועצות, והיו להם מכולת משלהם ואטליז משלהם וחנות ספרים ועיתונים משלהם. יום אחד חבורת נערים ״מתחזקים״ כאלה, עם שיער מחומצן וכיפות גדולות, העלו את האטליז באש בגלל שמועה שנמכר בו בשר חזיר. תודה לא־ל לא היו נפגעים בנפש ובכלל. המאורע הזה לא גרם למהומה רבה. להפך, הוא ירד מסדר היום כלעומת שבא. שנים אחר כך שמעתי שאחד הנערים השורפים התאהב בבת של דימיטרי ואפילו התחתן איתה. ישתבח שמו שמזווג ככה זיווגים.

בשבת אצל ההורים שלי דיברנו הרבה על פסגת זאב והעלינו זיכרונות ממנה. אימא שלי סיפרה שלמרבה הפלא, היא עדיין חולמת את עצמה בבית ההוא, אפילו שעבר זמן רב מאוד מאז שעזבה אותו. איזה דבר זה זיכרון, אה? וככה, תוך כדי כל הסיפורים והזיכרונות, טיפסתי על כיסא והורדתי מהארון העליון כמה אלבומים וכמה חפיסות כאלה של תמונות משפחתיות ועלעלנו בהן.

חופשה בים המלח, מסיבת סידור, חוף הים באילת, ערב יום כיפור, יומולדת לאימא במסעדה של סרג׳יו שכבר נסגרה מזמן, אבא לומד תורה במרפסת עם סיגריה, סבא וסבתא באים לבקר בצהרי היום. העברנו את התמונות מיד ליד כאילו הן לא נושאות בהן את כל רכיבי הזיכרון הכי כמוסים. קירבנו אותן לעיניים, ומדי פעם מחינו לחלוחית שהצטברה בזוויות. מה לעשות, ככה זה החיים. במיוחד חיים של תהפוכות ושינויים כמו שעברה המשפחה שלנו. אולי בהזדמנות אאריך על זה. לא בטוח שבעיתון.

הסתכלתי טוב־טוב על הילד עם המשקפיים בתמונות. אני מכיר אותו, מכיר אותו היטב. הוא אומנם השתנה מאוד אבל אני מכיר אותו. אני זוכר מה עבר לו בראש בכל מיני רגעים שהונצחו, אני זוכר מחשבות שלו, זוכר את המבט שלו על העולם. ילדות טובה מאוד הייתה לו לילד הזה, ברוך השם. ילדות עוטפת, הורים טובים ומסורים, אוכל טעים, בית נקי, יצירה וחוויות.

זה לא מובן מאליו. היום כאבא אני יודע את זה. אני יודע שהילדות של הילדים שלי היא באחריותי ובאחריות של שולי. ואנחנו צריכים לעבוד בזה יום אחרי יום. ויש דברים שלא תלויים בשום דבר, יש תנודות ומאורעות שפשוט קורים, ככה זה החיים. אני מסתכל על עקיבא שלי מסתכל על תמונות שלי בגילו. אני רואה שני ילדים. שני ילדים שהם אבא ובן. איזה פלא.