יש לי זיכרון די נוראי מגיל ארבע, ממלחמת המפרץ, זה אולי הזיכרון הכי חזק שיש לי מהילדות, איזה עצוב זה, שאת הדברים האיומים זוכרים יותר. הייתי עם אימא שלי באוטו, ונסענו בשעת ערב בירושלים, ופתאום אימא שלי עצרה את האוטו. אני מניח שהייתה אזעקה או משהו כזה, אני לא זוכר את האזעקה, אבל אני כן זוכר שאימא שלי לקחה אותי לאיזה בית כנסת, היא הצמידה אותי לקיר, וניסתה לשים לי על הראש את המסכה הנוראית הזאת, השחורה, ואני השתוללתי ולא רציתי שישימו עליי מסכה, ואימא שלי הסתבכה עם הרצועות, זה היה נורא, וזהו, זה כל מה שאני זוכר ממלחמת המפרץ, את המאבק הזה, בין אימא שלי לביני, ואת הלחץ שהיה לה בעיניים, ואת הלילה, ואת בית הכנסת ברחוב שמעוני בירושלים.

מאז חלפו הרבה שנים, והארץ היא אותה הארץ, והאדמה היא אותה אדמה, ושוב מלחמה, ושוב הורים מנסים להגן ולשמור על ילדיהם מכל פגע. ולא פחות חשוב, לשמור על נפשם הטובה. איך שגלגל מסתובב. הפעם אני האבא שאחראי לחייהם של שלושה ילדים מתוקים. חיה בת תשע. חגגנו לה יום הולדת במלחמה. נח בן שבע, עוד מעט. ורוני בת שנתיים. היא כבר מזהה את הצליל של פיקוד העורף. וכשהיא שומעת אותו היא צועקת בהתלהבות – "הולכים לממ"ד! הולכים לממ"ד!"

והימים חולפים, והמלחמה לא תמה, ובלב שלי בוערת שאלה אחת, מה הילדים שלי יזכרו מהמלחמה הזאת. אנחנו לא בבית. יצאנו מהבית בבוקר שבו המלחמה פרצה. אנחנו גרים בתל אביב, ולפני כמה ימים ראיתי שבשכונה שלי היו יותר אזעקות מכל מקום אחר בארץ, ואין לנו ממ"ד בבית. והמקלט לא ממש קרוב. אז עזבנו את הבית שלנו, ואנחנו גרים בצפון, בכפר חנניה, ביחד עם אחות של שיזינג, ובן הזוג שלה, ושתי הבנות שלהן. בנינו לנו כאן מין קומונה קטנה. אנחנו מנסים לשמור על שגרה. לבנות לילדים סדר יום. אנחנו אוכלים בלי סוף. ושותים קפה בלי סוף. חיה עוד נכנסת לזומים מדי פעם, אבל לנח אין סבלנות. אז אני יושב איתו, פעם ביום, ולומד איתו קצת עברית. ומדי פעם נשמעת אזעקה, ואנחנו הולכים לממ"ד, וממתינים שהאיום יעבור. וככה הימים חולפים.

ואני לא מבין את המלחמה הזאת. ואני מותש משנתיים וחצי של אזעקות. ואני כבר לא זוכר איך נראית השגרה שלי, ומי אני בחיים האמיתיים. אז כל מה שנותר לי זה להיות עם הילדים שלי, לאהוב אותם, ולשחק איתם, ולשמוח איתם ולחסוך מהם ככל האפשר את המועקות והפחדים.

ולפני כמה ימים יצאנו לטייל קצת ביער, שנמצא כאן בקצה היישוב. הטבע כל כך יפה עכשיו, הכול ירוק ופורח וצעיר ובריא. אז הסתובבנו קצת בין האלונים. ראינו פרחים, וציירנו ציורים, ושתינו תה חם ומתוק. ואהבנו את החיים. ואחר כך חזרנו לרכב, והתחלנו לנסוע הביתה. ובדרך ראיתי פתאום שלט – "לחווה", אז אמרתי לילדים, "רוצים לראות מה זה החווה הזאת!" כי הייתי סקרן, והילדים שלי אמרו, כן! אז סובבתי את ההגה ונסענו בשביל לחווה. ואחרי שתי דקות של נסיעה, הגענו לחוות סוסים! עם שלט – "חוות רכיבה טיפולית". וואו. אז ירדנו מהאוטו, ונכנסנו לחווה, ולא ראינו שם אף אחד. רק את הסוסים. אבל היה שם שלט, עם מספר טלפון. אז התקשרתי לאלי, בעל החווה, וסיפרתי לו שאנחנו מתל אביב, ושאני פה עם הילדים שלי, ושהייתי שמח לקבוע להם שיעורי רכיבה טיפולית! ואלי אמר לי, שעכשיו בגלל המלחמה, יש לו רק מדריך אחד, אבל אפשר לנסות לקבוע. ואם תוציא להם הפניות לרכיבה טיפולית, זה יוצא לך רבע מהמחיר.

וואי וואי וואי! אז תכף ומיד נסעתי הביתה, והתקשרתי לרופא אונליין, והוצאתי לחיה ולנח הפניה לרכיבה טיפולית, ושלחתי לאלי את ההפניות, ואלי אמר שבימים רגילים אי אפשר לקבוע אצלו תור חודשים קדימה, אבל עכשיו בגלל המלחמה, אנשים לא באים, "יש לך מזל", וכבר למחרת, הגענו לחווה לשיעור ראשון! שיעור היכרות עם הסוסים. חיה עבדה עם סוסה שקוראים לה יסמין, ונח עם סוסה ששמה אוראו. ובשיעור השני הם כבר עלו על הסוסות, ולמדו להרגיש אותן, ובשיעור השלישי הם כבר רכבו עליהן לבד!

ומפה לשם, פעם ביומיים בערך, חיה ונח נוסעים איתי לחוות הסוסים. והמדריכים מתוקים, והסוסים מדהימים, חיה ונח עוברים איתם תהליכים עדינים, ובתוך כל המלחמה האיומה הזאת, בתוך כל דיווחי החדשות, וההתרעות הרועשות, והלילות הארוכים, פתאום הילדים שלי רוכבים קצת על סוסים! והכול כי הייתי סקרן, הכול בגלל שרציתי לדעת לאן מוביל השביל הזה, עם השלט הזה "לחווה". איזה קטע משונה ונפלא.

ויום אחד, בעוד עשרים או שלושים שנה, הילדים שלי ידברו על המלחמה הארוכה הזאת. הם יזכרו ממנה משהו. מלחמות זה דבר שזוכרים. ואני מקווה, אני ממש מקווה, בכל ליבי, שבין כל הזיכרונות שיקפצו להם, הם יזכרו גם את הסוסים היפים מהחווה הטיפולית בכפר חנניה. וואו הלוואי שהם יזכרו את הסוסים האלה. אם הם יזכרו אותם, אם הזיכרון שלהם מימי המלחמה המתישים האלה יהיה גם קצת מתוק, אני עשיתי את שלי.