היא הגיעה אליו עם תיק שחור מעור ופז"מ של ארבע שנים במחלקות. שני כדורים בבוקר, שני כדורים בערב ו־23 שנים שבהן היא מנסה להבין מה לעזאזל עשתה שגרם לאבא שלה לעזוב את הבית.

זה קרה כשהייתה בת שש. הוא לקח אותה לגן, נישק אותה במצח ולא חזר מעולם. מאז כל אדם שנכנס לחייה הפך למישהו שתכף יעזוב. היא לא הצליחה להחזיק מערכות יחסים, לרוב הייתה מייצרת איזו התנגשות שפלטה אותה החוצה. היא הפכה למלכת הדרמות. תמיד היו איזו הידרדרות שמחייבת הגעה, איזה רגע שבו אי אפשר יותר להשאיר אותה לבד. הפסיכולוגים קראו לזה הפרעת אישיות, היא קראה לזה ביטחון.

חברה שלה סיפרה לה על האיש עם השפם כאילו הוא סוד ביטחוני. "אל תשאלי אותו יותר מדי שאלות", אמרה, "רק תבואי. הוא עשה לי מה שאף אחד לא עשה".

היא ציפתה לחדר עם קערות קריסטל. לאיזה דיקור עם תוף שאמאני ועיניים עצומות. ואז הוא פתח את הדלת - אדם בשנות השישים שלו, חולצה לבנה מגוהצת, שפם עבות.

"יופי שבאת", אמר, "בואי איתי".

קולות השוק מילאו את אוזניה ברעש של המולת צהריים. מרפקים של עוברי אורח, ניחוחות של תבלינים וגרוגרות.

הוא הכיר לה את ניסים מהקצבייה. שישים שנה שם, ידיים כמו שורשים. "אבא שלי רצח את אימא שלי כשהייתי בן 12", סיפר לה כאילו הוא מתאר נסיעה באוטובוס.

בדוכן הממתקים שלידו הייתה פנינה. עברה מה שלא מדברים עליו. שלוש שנות ילדות בבית שבו גברים נכנסים ויוצאים ולא שואלים שאלות. עכשיו יש לה פינה משלה, שלט בכתב ידה, ואת השטרות היא סופרת מהר יותר מהמכונה של הבנק.

עצרו גם אצל הזקן עם התמרים. כשהתקרבה הבחינה שמכנס ימין שלו מקופל ומהודק מתחת לברך. הוא הרים אליה עיניים רגועות, הגיש תמר. "החווה הסינית", לחש האיש, "ראה את כל החברים שלו מתפוצצים. חזר בלי רגל ובלי מילים". "הוא הלום קרב?" היא שאלה. "לא הכירו בו. לא בטוח שהוא אפילו הגיש את הטפסים", הוא ענה. "מה זה הטיפול הזה?" אמרה לבסוף. "באתי שתפתור לי את הבעיות, לא שתטייל איתי בשוק".

"יש לי עוד משהו להראות לך", הפטיר.

לא רחוק משם שכן צריף רעוע. קירות פח, דלת חורקת, הוא פתח בלי לדפוק. "פה גדלתי", הכריז בחיוך כבוש. "יתום מגיל 11. בלי ביטוח, בלי רשת ביטחון. עבדתי מגיל 12 בכל מה שהיו מוכנים לשלם עליו. את הילדים שלי אני ואשתי מגדלים לבד בלי גן ובלי בית ספר. אני לא מבקש מהמדינה לגדל את מה שאני הולדתי".

הוא נעץ בה מבט דרוך.

"רצית להיכנס לממלכה שלי? זאת הממלכה. מחוצה לה חיים רוב האנשים בעולם, נרקומנים של נסיבות מקילות והסרת אחריות. בממלכה שלי אין ביטוח לאומי, אין קצבאות, אין אשפוז פסיכיאטרי, אין מי שייקח ממך את מה שקרה לך. הבסטיונרים שפגשת הם האנשים שלימדו אותי הכי הרבה. לכל אחד מהם יש עשר סיבות לא לקום בבוקר. ובכל זאת הם מתייצבים פה בשש, מניחים את הידיים על הבסטה ומרוויחים את לחמם".

הוא התיישב על מה שהיה פעם כיסא.

"זה השקר הגדול שמוכרים לך, שהנפש שלך חולה כי אין לה ברירה. אבל אם היו מכניסים אותך לממלכת האין ברירה, למקום שבו אף אחד לא דואג לך, מה היית עושה עם הפצע שלך? את מבינה, ילדה, רוב הסבל האנושי לא נולד מהפצע, הוא נולד מהציפייה שלא יהיה פצע. אנחנו בונים את כל החיים הרגשיים שלנו סביב הדרישה שיאהבו אותנו, שיתחשבו בנו, שייקחו בחשבון, שיישארו, ומאחורי כל דרישה כזאת מסתתרת אמונה כוזבת שאם רק נקבל את כל אלה נרגיש בטוחים. זה הכלא שבו אנחנו הופכים לסוהר ולאסיר בו זמנית, מחזיקים את המפתח בכיס ומתפלאים שהדלת לא נפתחת.

"אנחנו לא יכולים לבחור את הנסיבות שלנו, אבל יש לנו בחירה איך אנחנו מתנהגים בקשר אליהן, והרגע שבו אנחנו מפסיקים לצפות מהעולם שידאג לנו הוא הרגע שבו אנחנו מתחילים לחיות. כשאנחנו מנקים את עצמנו מהציפייה הזאת נוצר שקט, ומתוכו אפשר סוף־סוף לשאול לא 'מה מגיע לי', אלא 'מה אני רוצה לתת'. אדם שחי מתוך נתינה ולא מתוך ציפייה לקבל הוא האדם החופשי היחיד בחדר".

הוא קם והצביע על הדלת.

"אנשים תמיד יאכזבו אותך, עלמתי, אבל זה לא אומר שאת צריכה לנטוש את עצמך. הפכי לאדם שלא מצפה ולא מתאכזב. היי אחת שמפתיעה אחרים לטובה, ואל תסכימי להיות מופתעת לרעה מאף אחד. זה כל הסוד ילדונת, שם נמצאת השלווה".

rachelm@makorrishon.co.il