תשמעו סיפור, מדי שבוע בימי רביעי אני מלמד קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. פעם בית הספר היה ממוקם בשכונת תלפיות, ושם לא הייתה לי בעיה למצוא חניה. אבל לפני כמה שנים בית הספר עבר למרכז העיר, ומאז אני תמיד מסתבך. אני מגיע מוקדם מאוד, ומנסה למצוא מקום נורמלי להניח בו את הרכב שלי. החניונים במרכז העיר כל כך יקרים ומבאסים, אז אני מסתובב ברחובות הקטנים של שכונת נחלאות, ומחפש בהם חניה פנויה. ואז אני מפעיל את הפנגו, והולך לפגוש את הסטודנטים שלי. ובכל פעם שהשיעור מתחיל, אני מתרגש נורא.

כי התוכנית המקורית שלי אחרי השחרור הייתה להיות מורה. זה היה החלום שלי. היו לי מורים בתיכון שכל כך אהבתי. הם עיצבו את דמותי, והאירו את חיי. יובל ריבלין, ותמי ערמוני, וצבי אלגביש, ושלומי דנינו. וואי. אני לא יודע איך היו נראים חיי אם לא הייתי פוגש את העיניים הטובות שלהם, ואת הלב החם שלהם. וגם אני רציתי להיות מישהו כזה, בשביל תלמידים ותלמידות. זה היה החלום. אבל החיים הובילו אותי אל עולם הקולנוע והספרות. לא הוצאתי תעודת הוראה. לא זכיתי לחנך כיתה. אולי זה עוד יקרה! אבל בינתיים אני מלמד קולנוע, מדי שבוע, בימי רביעי. ושם אני קצת מורה! אני נכנס לכיתה, ויש לי לוח מחיק, וטושים, ויש לי רשימת שמות, ויש לי מערכי שיעור כאלה שאני בונה. אז אולי אני בכל זאת קצת מורה.

וביום רביעי שעבר עליתי לירושלים, וחיפשתי חניה ברחובות נחלאות, ואחרי כמה דקות של חיפושים מצאתי חניה ברחוב יוסף קאפח, ממש מול בית הספר לבנים דוגמא עוזיאל. חניתי ממש מול הכניסה לבית הספר! עוד לפני שיצאתי מהרכב הלמו בי הזיכרונות. כשהייתי בכיתה ד' עברתי משכונת גילה בירושלים לקטמון הישנה, ובאותם ימים גם עברתי לבית ספר חדש. לבית הספר דוגמא בשכונת נחלאות. אני זוכר את היום הראשון שלי בבית הספר. הייתי ילד חדש, חלש ומבוהל, בכיתה גדולה, מלאה בחברים מגובשים. אני זוכר בדיוק איפה הכיתה הזאת הייתה. נכנסים לבית ספר, פונים ימינה, עולים במדרגות לקומה השנייה, הולכים עד הסוף, והכיתה נמצאת בצד שמאל. שם הייתה הכיתה הראשונה שלמדתי בה. ובגלל שלא היו לי חברים, ובגלל שלא הכרתי אף אחד, פשוט ישבתי לי בצד וציירתי, עוד לפני השיעור הראשון של השנה. ואחרי כמה דקות ניגשו אליי שלושה חברים, רואי ויואב וגלעד, הם הסתכלו על הציור שלי, ואמרו, "וואו אתה מצייר יפה! יש לנו חבורה, שנקראת ח"ץ – חבורת ציורים! אם אתה רוצה אתה מוזמן להצטרף!", ואני הצטרפתי לחבורה שלהם. והחברים האלה הם חבריי הטובים ביותר. עד היום.

אחר כך יצאתי מהאוטו, כולי נרגש ונפעם, וצילמתי את הכניסה לבית הספר דוגמא, ועליתי בעליות התלולות של ירושלים, והגעתי לרחוב אבן ספיר, ונזכרתי שברחוב הזה היו שתי חנויות מכולת קטנות. הייתה המכולת של בנימין, שהיה קשיש שמנמן עם כיפה שחורה עצומה. והייתה המכולת של רבי, שהיה שם תמיד עם אשתו. ואנחנו תמיד אהבנו ללכת למכולת של בנימין. הוא היה מוכר שם לחמנייה עם סחוג בשני שקלים. חחחח הוא היה לוקח לחמנייה, וחותך אותה לשניים עם סכין, ומורח עליה סחוג אדום כזה מקופסת שימורים. משהו איום ונורא. ואנחנו היינו אוכלים את הלחמניה הזאת כי היינו רעבים. מאיפה היה לנו כסף בכלל. אין לי מושג. היה לנו חבר בכיתה שקראו לו זייפר, וההורים שלו תמיד נתנו לו כסף לחירום. ואנחנו תמיד שיגענו אותו שעכשיו זו שעת חירום! וגרמנו לו לקנות לכולנו לחמניות עם סחוג אצל בנימין.

ואחר כך הלכנו לגינה שמול המכולת של בנימין. הייתה שם מגלשה אחת, שקראנו לה מגלשת ההפתעות. ושם העברנו שעות! התגלשנו במגלשה וקשקשנו קשקושים, וצחקנו ודיברנו. אני לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר שהיינו מאושרים. ילדים קטנים, בירושלים הגדולה, בלי טלפון, בלי קשר עם ההורים, בלי כלום! פשוט העברנו שעות בגינה ציבורית בנחלאות. ואחר כך עלינו לרחוב אוסישקין, ולקחנו קו תשע עשרה הביתה. היו לנו כרטיסיות קטנות. והנהג ניקב אותן עם מחורר. אני ירדתי ברחוב עזה. והלכתי עם חבר שלי יואל, עד הבית שלו. ומשם המשכתי לבד, ברגל, לבית שלי. ככה היינו. ככה היו אז החיים.

גבר בן שלושים ושמונה, עוד מעט שלושים ותשע, הולך ברחובות נחלאות, ונזכר בימי ילדותו המופלאים, שאותם הוא העביר ברחובות האלה ממש, לפני כמעט שלושים שנה. הוא נזכר בלחמניות עם סחוג, ובנפצי סופר טייגר אדומים, ובכסף החירום של זייפר, ובחבורת הציורים שהצילה אותו מהבדידות, עוד לפני השיעור הראשון, ביום הראשון שלו בלימודים. גבר בן שלושים ושמונה, מטפס ברחובות ירושלים. הלב שלו דופק ופועם והולם, בגלל העליות התלולות, אבל גם בגלל טעמה המתוק של הנוסטלגיה. הוא נכנס בשערי בית הספר לקולנוע, הוא פוגש את הסטודנטים שלו, ומלמד אותם. ואחרי כמה שעות הוא יורד בחזרה למטה. החושך כבר ירד על ירושלים. רוחות קרות מנשבות. ומול בית הספר דוגמא עוזיאל, הוא רואה את האוטו שלו. ועל השמשה של הרכב מחכה לו דו"ח חניה. מרוב התרגשות הוא שכח להפעיל את הפנגו. ברוך השם הטוב והמיטיב. גם על געגועים צריך לשלם לפעמים. שכוייח זה הסיפור.