












מה דחוף למוח שלי לשריין כל כך הרבה מקום לפרצופים שהוא פגש רק לרגעים ספורים


עניבת פסים שקניתי בת"ת של הישיבה באיזה ערב סטנדרטי החזירה אותי לזיכרונות נהדרים

בלימוד שפה, כל מילה היא קצה קרחון של סיפור מרתק שאנחנו לא מספרים









אנשים הולכים מאיתנו כל הזמן, ולא תמיד יש זמן לעצור לרגע ולספר עליהם. הסכת חדש מנסה לעשות בדיוק את זה

