ביום רביעי התקשרתי לרחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, כדי לבקש תגובה על סעיף מספר 5 במייל ששיגרה לפעילי הקרן לפני כמה שבועות. היא שיגרה בזמנו את המייל לאחר שפניתי בבקשת תגובה לדו"ח השני של "אם תרצו". בסעיף נאמר ש"אנו שוקלים להדליף את הדו"ח לעתונאי אחר, ולהעלותו לרשתות".
הסעיף הזה עורר בי חלחלה. למי שלא מתמצא באתיקה של עבודה עתונאית, מדובר במעשה שלא ייעשה. כשעתונאי פונה לבקשת תגובה על עניין מסויים, פרטי העניין אמורים להשאר חסויים וכמוסים בינו לבין המגיב. זהו חסיון מקודש, שווה ערך מוסרית ליחסי עורך דין ולקוח, ליחסי עתונאי ומקור. ההגינות הבסיסית מחייבת שלא תסגיר את האינפורמציה שהגיעה לידי העתונאי לידי צד ג' ותחבל בעבודתו. אל"ף-בי"ת של יושר, של כללי התנהגות בסיסית. במשך 25 שנות עבודה עיתונאית אינטנסיבית, שכללה, אני מניח, אלפי ...

אודה ולא אבוש, ראיתי רק את השעה הראשונה של המשחק. ברגע שמהראן לאלא כבש את שער היתרון של הפועל ת"א נשברתי, לקחתי את הכלב החף מפשע שלי ויצאתי לטיול בשכונה. בלי הסלולארי. ככה העברתי את חצי השעה האחרונה. פעמיים ביקרתי ביקורי פתע בבית, כדי לוודא שאיתי, הבן הגדול, עדיין צופה במשחק (ושעדיין 1-0 לנו). ואחרי כל ההקדמה הזו, השעה שראיתי היתה העלובה ביותר של הפועל תל-אביב העונה. פשוט בושה וחרפה.
אי אפשר היה להאמין שזו הקבוצה שפירקה את ראפיד וינה (כאן ושם, ובכל מקום), וניצחה את המבורג הגדולה, ואוכלת את מכבי בכל דרבי נתון (ויש עוד אחד בדרך, למרבה הצער), וכבשה למעלה ממאה שערים בכל המסגרות העונה. הפועל, בשעה שאני ראיתי, פשוט לא הגיעה למשחק. דה-רידר דיגמן שיער ופריזורה, אביחי ידין לא הצליח לחבר מסירה, שכטר נפל ובכה, לאלא בעט לשמיים, אפילו ורמוט היה חיוור. היה דכאון לראות את זה.
עד הדקה ...

לפני כמה ימים נחת במייל שלי מכתב. ארוך, מנומק ורהוט. גם מעניין. 2 עמודים צפופים, 13 סעיפים, כותרות ביניים, הדגשים. לא הייתי יכול לכתוב את המכתב הזה יותר טוב. הוא חתום על ידי שלושה, ערן מיק, אוהד רוזן ואורן דניאלי. אין לי שום היכרות איתם והם מציינים, למען הסר ספק, שאין להם שום קשר לקרן החדשה לישראל.
קראתי. "אנחנו כותבים אליך, כאזרחים מן השורה, בתחושה עמוקה של דאגה וזעזוע בעקבות פרסומך האחרון בנושא הקרן החדשה לישראל. אנו מבקשים להתריע בפניך כי הינך נוטל חלק במסע הסתה פרוע ומסוכן, המקעקע את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ותוצאותיו עלולות להיות הרות אסון". וכן הלאה, כך 13 סעיפים.
למכתבים כאלה אני עונה, כמעט תמיד, תשובות ארוכות ומנומקות. זו חובתי. אבל בינתיים הגעתי לסעיף 11. "איננו לגמרי מבינים מה פשר וטיב הקשר בינך לבין אם תרצו", הם כותבים, "אנו מקווים כי ...

הכתבה שודרה ב"אולפן שישי" (בהיעדרו של יאיר לפיד) ביום שישי שעבר (יומיים לפני פסח). שלא בטובתי, יצא לי לצפות בה. אילן לוקאץ' על איתי טיראן, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי שחוגג 30. אכן, סיבה למסיבה. מילא, ההגזמות של לוקאץ' על "אחד מגדולי שחקנינו" (הלו, תירגע, מדובר עדיין בינוקא). זכותו. אבל אז הם הגיעו לפרק המתבקש ההוא, על זה שמר טיראן הצעיר העדיף שלא לבלות שלוש שנים במדים, אלא לעשות לביתו ולאמנותו. פעם, לא כל כך מזמן, על פרט כזה ברזומה היו מדלגים. בכל זאת, סוג של בושה. אבל היום, לא מדלגים. ואם מדלגים, אז על הפרצוף שלנו. בדילוגים עליזים ובוטים.
בניגוד לפעם הקודמת, בה הקיא עלינו ג'קו אייזנברג מעל כל עיתון רענן רגע אחרי שזכה ב"כוכב נולד", כאן מדובר במקרה אחר. בניגוד לאייזנברג, שהשתמש בשפת ביבים מלעיגה, איתי טיראן השמיע טיעונים סדורים בצורה ...