אכן, זבל.

בשבועות האחרונים יצא לי ללכת לארבע הופעות מוסיקה ישראלית. לא מעט, בטח לא למי שמטופל, בגילו, בתינוקות (בת 5 חודשים ובת שנתיים ו-10 חודשים). ההשקעה (צבא של בייביסיטריות, תיאומים, האכלות, החלפות ושאיבות חלב-אם) השתלמה. ארבע הופעות נפלאות ראינו, רעייתי ואני, בשבועות הללו. היינו ביהודה פוליקר (מועדון רדינג), בג'ירפות (זאפה הרצליה), בפורטיס (זאפה הרצליה) ובדני סנדרסון (זאפה תל-אביב). ארבעה הפכים, אף הופעה לא דומה לשניה, ועדיין כל אחת ואחת מהן השאירה טעם מיוחד בלב ובנשמה, ריגשה, העניגה, הביאה אותי שוב לתובנה שבארץ הזאת עושים מוסיקה נפלאה.
ועוד משהו: בסיומה של ההופעה האחרונה (סנדרסון בפורים), נזכרתי ביהורם גאון. יותר נכון, בדברים שאמר לפני כשבועיים על ה"זמר" המזרחי. דברים שעוררו, כמובן, את הסערה המתבקשת בגיגית הביוב שלנו, ואת ההתנפלות התקשורתית הרגילה, ואת צבא הטוקבקיסטים, ואת מרגול ושאר נתיניה בממלכת המזרח שמיהרו להתגולל על גאון, להאשים אותו בגזענות (!!), להפציר בו שיתנצל מיד ולהודיע לו, במפגיע, שליכלך.
ובכן, מוטב מאוחר מאשר אף פעם: יהורם גאון צדק. החטא היחיד שלו היה שאמר את הדברים בעדינות. האמת מחריפה ומחרידה בהרבה ממה שאמר. מצד שני, הוא היחיד שהיה לו אומץ להגיד את כל מה שכל מי שיש לו אזניים, עיניים וראש יודע. חלק ניכר ממה שמוגדר במחוזותינו כ"זמר מזרחי" הוא בליל מבחיל ומהביל של זבל. נקודה.

ועכשיו, לפני שאתם מתנפלים גם עלי, כמה הבהרות: ראשית, אני לא האשכנזי הטיפוסי מצפון תל-אביב שגדל על חוה אלברשטיין. נולדתי בחולון, אני ממוצא מעורב (והגדרתי את עצמי כ"ספרדי" כל הילדות), איל גולן הופיע בחתונתי (השניה. תירגעו, שנת 1999, הוא היה אז זול יותר). אני מודע לכוחה של המוסיקה המזרחית להרים את הקהל לתקרה באירועים, לעליצות שהיא משדרת, למקצב ולמה שמכונה "אותנטיות". אני גם חושב שיש בין הזמרים המזרחיים ענקים אמיתיים (ארגוב, גולן, מדינה, גדסי ועוד כמה), ושפה ושם בין נהרות האשפה אפשר למצוא משהו ראוי למאכל אדם, או להאזנה.

דעתי על דבריו של גאון היתה ברורה מהרגע הראשון. גם אמרתי אותה בשידור רדיו ובשידור טלויזיה. אבל לא מיהרתי להגיב בכתב. תמיד עדיף לחכות קצת (ואז זה עובר ואתה לא מגיב בכלל וככה הרווחת, כי לא על כל דבר צריך להגיב). אבל גם לאחר ההמתנה, אני עדיין חש צורך להביע את מה שאני חושב על הסוגיה הזו. דווקא עכשיו, ביציאה מההופעה המענגת של סנדרסון.

איך, למען השם, אפשר לשים את מצבור הדקלומים הירוד שמפיצה הגיספניה במחירי היצף ו"על המשקל", עם המוסיקה של מישהו כמו דני סנדרסון? עם יהודה פוליקר? עם פורטיס? עם גלעד כהנא מהג'ירפות? דווקא התמהיל הזה, המוזר כל כך. ודווקא הם, שלא נמנים עם חבורת המובחרים של הטעם המוסיקלי שלי (מי כן? אהוד בנאי כן. תמוז. חנוך. סחרוף. כוורת. דוכין. טסה. ועוד רבים רבים וטובים). נתחיל עם סנדרסון. איזה ג'ינג'י גמדי, מצחיק, שנון, אמן האנדרסטייטמנט והנונסנס, מי שהמציא את להקת כל הזמנים (לטעמי), הלא היא "כוורת", מי שכל מילה שהגה אי פעם, טוב כמעט כל מילה שהגה אי פעם, שווה אלף חזרות וקריאות וגם בשמיעה המי-יודע-כמה אני מוצא זויות חדשות והנאות שלא חוויתי קודם.
או יהודה פוליקר. איש ענק. מ"אפר ואבק" דרך הקטע היווני והרוק ואפילו השיר החדש שכתב לניו-יורק, על הביקור הראשון שלו במקום הזה, כל נגיעה של פוליקר היא שירה, היא עונג צרוף, היא כשרון מיוסר, אמירה מדוייקת, משהו שפורץ מאיפשהו והופך לנגד עיניך לפיסת אמנות, לסוג של נס קטן. ובקיצור, מוסיקאי אדיר שבאדירים.
פורטיס? רוק במיטבו. בלי הנחות. אבל גם בלי פשרות. וכשאתה מקשיב למילים, אתה מבין שמאחורי הגיטרות שנותנות בראש והעיניים הכאילו מטורפות יש המון רוך והרבה מה לומר, ופורטיס אומר. ואחרון גלעד כהנא. הג'ירפות. כהנא הוא לא רק מוסיקאי מחונן, הוא בעצם בעל טור. כל מי שהיה בהופעה שלו (הייתי כבר בשלוש) יודע שהוא מנווט בין השירים בסוג של טורי דעה שהוא נותן, בליווי מוסיקלי בלוזי של הלהקה, והם שנונים, והם חדים, והם מדוייקים, ויש בהם אמירות אקטואליות ופוליטיות ומה שרק תרצו, וזה גם מצחיק עד דמעות, ועוד לא הגעתי לשירים עצמם. ויש מה להגיע.

עכשיו, את כל זה צריך להשוות לאשפה שצורחת עלינו מעל כל דוכן שווארמה, בלא מעט ערוצי רדיו והכי גרוע, מסביב לשעון בערוץ המוסיקה הישראלית שאמור היה לתת צ'אנס ליוצרים מקוריים ולא להפוך את עצמו לפח האשפה הירוד ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אז מה עושים? אין לי מושג מה עושים. קודם כל, מקטרים. כמו שאני עושה עכשיו. שנית, משפרים. זה לא שאין מקום למוסיקה מזרחית. הרי אף אחד לא יעלה על דעתו להגיד את זה, ואפילו לחשוב את זה. מרגול, באחת ההופעות הרדיופוניות שלה נגד יהורם גאון, אמרה שבכל תרבות יש גם "תת תרבות". נכון, מרגול. מדוייק. הבעיה מתעוררת כשהתת-תרבות קמה על התרבות. כשהתת-תרבות הופכת לתרבות (והתרבות נאלצת להתחפש לתת-תרבות). כשהאשפה בה מלעיטים אותנו בקצב אש, הופכת לחזות הכל. כשדקלומי השום דבר המעליבים האלה, שמביישים את יוצריהם, נגניהם ומזמריהם, הופכים להמנונים. אם היה מדובר בתופעת שוליים, דיינו. אבל לא. המוסיקה האיכותית, זו שמנסה להגיד משהו, לעשות את זה בדרך מעודנת כלשהי, עם קצת מחשבה, עם קצת עומק, זו המוסיקה שיורדת לשוליים. המיינסטרים נכבש על ידי נחיל אדיר ובלתי נגמר של "שירים", שנכתבים, מולחנים ומוקלטים בשיטת הסרט הנע, לכולם ביחד יש את אותו אוצר מילים שמסתכם בערך ב-50 הברות החוזרות על עצמן בתצורות שונות, ואנחנו אמורים למחוא כפיים בהתלהבות. כי אם לא, אוי ואבוי. ירון אילן עוד יגיד שאנחנו גזענים.

אז זהו, ירון, אנחנו לא גזענים. מכיוון שאין לנו סיבה להיות גזענים (כבר אמרנו, אנחנו משני הגזעים), אנחנו בעצם דואגים. כי המוסיקה המכונה "מזרחית" הופכת לנחותה, על לא עוול בכפה. הנסיון להפוך אותה למכרה זהב, לתרנגולת המטילה ביצי כסף, גורם לה להיראות כמי שהיא נראית ונשמעת היום. וגם לזמריה, הנחקרים הסדרתיים במסדרונות מס ההכנסה, להיראות כמו שהם נראים היום. שלוחים שמחופשים לשלופים, "בלונדינים" שמקיפים את עצמם בפמליות גרוטסקיות נוסח ענקי הראפ בהארלם, כשמאחורי כל זה, כשמתפזר אבק הפסטיבלים, נשאר הרבה מאוד אויר חם ולא מעט חובות לבנקים (במקרה הטוב. בדרך כלל זה לשוק האפור).

ולסיום: תודה לך יהורם גאון על האומץ. ואם יש לכם זמן, רוצו לראות סנדרסון. או פורטיס. ובטח שפוליקר. והג'ירפות. ובואו נחזיק אצבעות ביחד שכוורת חוזרת בקיץ (ושצ'רצ'יל יהיה בריא).