יש בו, במאיר שלו, משהו שאין באף אחד אחר. דבר מה נוסף. אולי זה ההומור העצמי, אולי זה האנדרסטייטמנט, אולי הישראליות המזוקקת, הגולמית כל-כך, שמזכירה ימים טובים, אחרים של פעם.
קראתי את "הדבר היה ככה". ספר קטן, לכאורה מאוד לא חשוב כזה, נטול יומרות או פומפוזיות. מאיר שלו כותב על סבתא שלו, סבתא טוניה, ויחד איתה על המשפחה כולה, ודרכה על העליה השניה והשלישית, ואיך זה היה כאן פעם.
זה לא מהספרים שנזכור למאיר שלו. ואולי דווקא בגלל זה, הבנתי שוב למה אני כל כך אוהב לקרוא את האיש הזה. כי האיכות האמיתית, הבסיסית, נמדדת בסיפורים האלה. ביומיום, ולא בחגים ובשבתות. בשיגרה, ולא בשיאים ובהרפתקאות. הספר הקודם, "יונה ונער", היה מרהיב. מרטיט. מרגש. מסוג הספרים שאתה קורא מילה-מילה לאט ובזהירות, מתפלל שלא ייגמר, שהנס הזה יספיק ליותר משמונה ימים.
"הדבר היה ככה" הוא ספר אחר לגמרי. אבל לא פחות מענג. אותי, בכל אופן. אני רואה לנכון לכתוב את הדברים כי שמעתי עליו ביקורות רעות מחברים שאני מעריך מאוד את דעתם. אחד קרא ולא אהב, השני קרא והפסיק אחרי כמה עמודים. ואני דווקא קראתי ואהבתי. מאוד מאוד אהבתי. כל מילה אהבתי.
מי עוד יכול לכתוב על סבתא שלו, ולייצר רומן מענג שבמרכזו שואב אבק (סוויפר) שבא מאמריקה לנהלל? מי עוד יכול לשרטט את הדמויות המקסימות האלה, שבנו את הארץ הזו, ביד כל כך רגישה, ענוגה, ביקורתית ואוהבת בעת ובעונה אחת?
היתה כאן פעם חלוציות אחרת, היתה ציונות טהורה, היו ערכים, היו אידיאלים, הם לא היו עטופים במשיחיות, גם לא ברבנים ועבדקנים מקפצים על הגבעות, כל זה קרה בתוך מדינה קטנטונת, תמימה, קשת יום, אבל זכה ומשובחת בהרבה ממה שיש כאן היום.
תודה על הספר הזה, מאיר.
אקו"ם