חיכיתי, חיכיתי, ובסוף זה בא. בהארץ, אלא מה. יהונתן סגל, שחקן, יוצר ובמאי, סוף סוף מגיב להשתלחות ולרדיפה נגדו. "זה נושק למקארתיזם", הוא אומר. הכוונה למסע הציבורי נגד העובדה שקרן הקולנוע הישראלי, שממומנת מהכסף שלכם ושלי, החליטה לתמוך בסרטו "אודם". את הפרשה חשף יאיר לפיד בידיעות, וטוב עשה.

ברושור ששיגרה הפקת הסרט עצמה הצהיר בחגיגיות שסיפורו האישי של סגל, בן לניצולת שואה, יעובד בסרט הזה ויהפוך, בעצם, בהשוואה גאונית ומקורית ממש, לסיפורם של הפלסטינים. ובמילים אחרות, השוואת אימי השואה באירופה, שמחקה 6 מיליון יהודים בתאי הגזים, לזוועות הכיבוש ברמאללה וקלקיליה (את תאי הגזים עוד לא גילינו, אבל החברים מ"בצלם" בטח יעשו את זה בקרוב).

סגל אומר שזה "קישקוש", ושהברושור הזה נשלח בטעות, מישהו לחץ על הכפתור הלא נכון באיזה מחשב, ונכתב ...

יש בו, במאיר שלו, משהו שאין באף אחד אחר. דבר מה נוסף. אולי זה ההומור העצמי, אולי זה האנדרסטייטמנט, אולי הישראליות המזוקקת, הגולמית כל-כך, שמזכירה ימים טובים, אחרים של פעם.

קראתי את "הדבר היה ככה". ספר קטן, לכאורה מאוד לא חשוב כזה, נטול יומרות או פומפוזיות. מאיר שלו כותב על סבתא שלו, סבתא טוניה, ויחד איתה על המשפחה כולה, ודרכה על העליה השניה והשלישית, ואיך זה היה כאן פעם.

זה לא מהספרים שנזכור למאיר שלו. ואולי דווקא בגלל זה, הבנתי שוב למה אני כל כך אוהב לקרוא את האיש הזה. כי האיכות האמיתית, הבסיסית, נמדדת בסיפורים האלה. ביומיום, ולא בחגים ובשבתות. בשיגרה, ולא בשיאים ובהרפתקאות. הספר הקודם, "יונה ונער", היה מרהיב. מרטיט. מרגש. מסוג הספרים שאתה קורא מילה-מילה לאט ובזהירות, מתפלל שלא ייגמר, שהנס הזה יספיק ליותר משמונה ימים.

"הדבר היה ...