קראתי היום את הטור של נחום ברנע בידיעות. עמוד 2, הפניה בעמוד ראשון. "אור וחושך", זו הכותרת. ברנע יוצא שם להגנתו של השופט תיאודור אור. הוא לא נותן קרדיט לאתר nrg מעריב שחשף את הסתבכותו של אור בניגוד עניינים חמור ביום חמישי האחרון, אבל לא זה העניין. מה גם שיש לי פה עניין אישי (חשיפה שלי). אנחנו במעריב רגילים לא לקבל קרדיטים בידיעות (עובדה, גם אמנון אברמוביץ, שהפעם האחרונה בה נתן קרדיט למישהו היתה כשעבד במעריב חזר על הסיפור הזה ביום שישי בלי קרדיט).
לא הקרדיט הוא העניין.
המהות מטרידה אותי כאן. תקציר האירוע: ביום חמישי חשפנו שבעוד תיאודור אור מכהן כיו"ר ועדת האיתור ליועץ משפטי לממשלה, ומקדם נמרצות את מועמדותו של השופט משה גל לתפקיד (מנהל בתי המשפט), מתברר שרעייתו של אור, השופטת בדימוס מיכאלה שידלובסקי-אור, מקבלת מאותו גל חוזה אישי המוגדר "חוזה ...

אז ככה: כצפוי, יחד עם הבלוג הגיע גם שטף המגיבים מטעם נתניהו שמתעקשים להזיל את רירם בכל אחד מאחד מאתרי הבלוגוספירה. והיה מישהו ששאל אותי מה מדיניות התגובות לבלוג שלי וכשכתבתי שכל תגובה תתקבל ותישמר (ואולי גם תיענה) אלא אם כן היא מכילה קללות או עלילות שווא, הוא שאל אותי מי קובע מה הן עלילות שווא ומיד, כמה מפתיע, יידה בי את מררתו כולה על עלילות השווא שאני טופל כל הזמן על ביבי ושרה וכו' וכו'.

אז אולי הגיע הזמן לעשות קצת סדר. יכול להיות שבשביל זה נוצרו הבלוגים. בעיתון או בטלויזיה דיון כזה ייתפס לא ראוי, אישי מדי. אז אני אנסה אותו כאן.

דבר ראשון: מי מחליט? אני מחליט. היתה ישיבת הנהלה ונשיאות מורחבת של הבלוג שלי במוצאי שבת וההצבעה הסתיימה בנצחון דחוק לטובתי. 1-0 קטן, כמו שאנחנו אוהבים בהפועל. מכיוון שמדובר בבלוג שלי, אני המחליט. אכזרי, אבל מחוייב המציאות. על קללות אי אפשר ...

בפעם הראשונה שהציעו לי לכתוב בלוג, לפני שנתיים בערך, נאלצתי לשאול מה זה. כשהסבירו לי, וחשבתי שהבנתי, אמרתי שכבר יש לי בלוג. קוראים לו "מעריב". מכיוון שאחרי 23 שנות עבודה הגעתי לחופש פעולה מלא בעיתון, כל מה שאני רוצה לכתוב נכתב, אף אחד לא מצנזר, לפעמים יש תגובות טובות, לפעמים רעות. זה בלוג, לא?
אז זהו, כנראה שלא. אני עוד לא לגמרי סגור על ההבדל בין מה שאני אמור לכתוב בעיתון, לבין מה שאני אמור לכתוב כאן, בבלוג. כנראה שפה העסק הרבה יותר אישי, הרבה פחות מחייב, לא מעונב, לא ערוך, בועט יותר ומנומס פחות. בבלוג אין דדליין, לא צריך להדפיס אותו והליכי ההעברה שלו ממוחי הקודח, דרך המקלדת ועד עיניו המשועממות של הקורא פשוטים ומהירים הרבה יותר. בקיצור, וולקאם למרחבי הבלוגוספירה.
 
איפה זה, הבלוגוספירה הזאת? בחיים לא הייתי שם. הבלוג שלי הוא הבלוג הראשון שקראתי (תוך כדי ...