קשקושי טיראן

הכתבה שודרה ב"אולפן שישי" (בהיעדרו של יאיר לפיד) ביום שישי שעבר (יומיים לפני פסח). שלא בטובתי, יצא לי לצפות בה. אילן לוקאץ' על איתי טיראן, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי שחוגג 30. אכן, סיבה למסיבה. מילא, ההגזמות של לוקאץ' על "אחד מגדולי שחקנינו" (הלו, תירגע, מדובר עדיין בינוקא). זכותו. אבל אז הם הגיעו לפרק המתבקש ההוא, על זה שמר טיראן הצעיר העדיף שלא לבלות שלוש שנים במדים, אלא לעשות לביתו ולאמנותו. פעם, לא כל כך מזמן, על פרט כזה ברזומה היו מדלגים. בכל זאת, סוג של בושה. אבל היום, לא מדלגים. ואם מדלגים, אז על הפרצוף שלנו. בדילוגים עליזים ובוטים.
בניגוד לפעם הקודמת, בה הקיא עלינו ג'קו אייזנברג מעל כל עיתון רענן רגע אחרי שזכה ב"כוכב נולד", כאן מדובר במקרה אחר. בניגוד לאייזנברג, שהשתמש בשפת ביבים מלעיגה, איתי טיראן השמיע טיעונים סדורים בצורה מתורבתת ומושכלת. מפיו, ובהרמות האדיבות להנחתה של אילן לוקאץ', זה נשמע כמעט משכנע. ולכן, זה ראוי לדיון, ולתשובה.
"הקומיסרים חדשים של התרבות הישראלית", כינה לוקאץ' את כל מי שחושב שזה לא בסדר שטיראן לא עשה צבא, וטיראן עצמו הוסיף וליהג והסביר ושכנע מדוע אנחנו מדינת עולם שלישי חשוכה, נטולת תרבות ובושה שמעזה להכנס להוד רוממותו "גדול השחקנים שלנו" ו לוורידים ולהכתיב לו מה יעשה ומה לא יעשה (אלה מילים שלי). צבא? למה שיבזבז את שנותיו בצבא? אין שם קהל, לא מוחאים כפיים, אין מקום למימוש עצמי או לאמנות, נכון?
הנה מה שהוא אמר שם (הפעם, במילותיו): "מה קורה פה, למה יש צורך ליישר כל הזמן איזשהו קו, לדבר, להשמע, להתנהג אותו הדבר, ומי שלא מדבר, נשמע או מתנהג ככה, מוציאים אותו אל מחוץ למעגל הזה...יש כאן צונאמי של לאומנות ששוטף אותנו פה, זה מאיים על כל סוג של הוויה ומיעוט שההתנהגות שלו חורגת משורה סדורה של מה שהחליטו שזה ישראלי ושזו התנהגות טובה...", וכו' וכו', ואז לוקאץ' קולט שהוא עולה כאן על סקופ חייו, וחוזר ושואל את הטאלנט, "אתה באמת מרגיש כאילו אתה קרבן של הצונאמי הלאומני הזה?", והטאלנט מהרהר הרהור פילוסופי מייסר (אם כי קצרצר) ומשיב, בפה מלא, "בוודאי". וכן הלאה.
כדי להשלים, הובאה גם מובאה קצרה מפיו של המחזאי (הנפלא) יהושע סובול, שמודה בפה מלא שהוא לא פציפיסט, וששירת בצבא ואם היה בגיל של מילואים אז היה ממשיך לעשות מילואים, אבל תהה מדוע הדמוקרטיה, שאמורה לתת לפרט לסרב סירוב מצפוני, בעיקר כשמדובר בדברים שהוא לא מסוגל לעשות מבחינה מצפונית", וכו' וכו', לא עשתה את זה במקרה העצוב כל כך של איתי טיראן.

והסיבה היחידה שהתקהלנו כאן היום היא, שכל האמור לעיל אין לו שום קשר, אפילו לא קשר קלוש, עם המציאות. בטח שלא עם לאומנות, או עם איזו "שורת מקהלה" בא מתבקשים כל אזרחי הדיקטטורה המכונה ישראל להתיישר לפיה, לחשוב, להתנהג או להרגיש על פי כלליה. זה פשוט לא היה ולא נברא. הכל הומצא במוחו הקודח של איתי טיראן, שפשוט העדיף לא לבזבז שלוש שנים סתם, כמו שכולנו בזבזנו, ולהפר את החוזה המוסרי שמאפשר את המשך הקיום שלנו כאן (אם כי די בקושי), ברגל גסה ובזרוע נטויה, ואחר כך עוד בא להשמיץ אותנו בטלויזיה.
מה הקשר בין "מה שקבעו שהוא ישראלי", מר טיראן, לבין ההשתמטות שלך משירות? האם אתה באמת חושב שישראל היא מקום בו כולם "מיישרים קו", לפי איזושהי נוסחה שמישהו מנסח כל בוקר מחדש? ישראל היא מדינה דמוקרטית די מוטרפת, אין כאן בן אדם אחד שחושב כמו מישהו אחר, יש כאן שמאל, ושמאל קיצוני, וימין, וימין קיצוני, ואין ספור מפלגות, ותקשורת די שמאלנית (אם כי לא כמו פעם), והפגנות נגד הגדר, ובעד הגדר, ואנרכיסטים, ומצעד גאווה מפואר כל שנה, ומגוון די נדיר של דעות, ומוטרפויות, וחופש מוחלט, לפעמים עד כאב, של מחשבה ורעיונות וחלומות. כל זה לא משנה את הצורך בגיוס חובה. זה גם לא סותר אותו. גיוס החובה בישראל הוא כורח קיומי שאין אמיתי ממנו.

באותה כתבה הוזכר מחזאי אדיר נוסף, שמוליק הספרי, שהצהיר לא מזמן (בטקסט שכתב יחד עם אלדד יניב והגדיר את "השמאל הלאומי") שלעולם לא יעבוד עם טיראן. הספרי, לשיטתם של טיראן ולוקאץ', הוא בעצם גבלס החדש. הוא הלאומנות, הוא הפאשיזם, הוא האיש הרע שבא לדכא כל גילוי של חופש ושל אומנות, ולגייס את כולנו לחולצות החומות של צבא סותמי הפיות.

מכיוון שאני חושב שהטקסט ההוא של "השמאל הלאומי" היה טקסט מכונן, חשוב מאין כמותו, אז ההמלצה הכי מתבקשת היא ללכת ולקרוא אותו, ובעיקר את הפרק המוקדש בו להשתמטות משירות צבאי בישראל. הם, הספרי ויניב, ניסחו את זה הרבה יותר מוצלח ממני. לקרוא לשני אלה קומיסרים, או פאשיסטים, זה אפילו לא מגוחך.

אז ככה: אין שום קשר בין פאשיזם לבין הצורך בגיוס חובה בישראל. הצונאמי האמיתי היחיד שאני מכיר הוא צונאמי שמאיים לשטוף אותנו לים ומורכב מאיסלם קיצוני מתלהם ומתחזק מדי יום (לבנון נפלה, עכשיו מצרים וירדן מתנדנדות), שמטאטא גם את האמריקאים והבריטים מאיזורים אחרים ומטיל טרור על שאר העולם. מכיוון שישראל היא המדינה היחידה בעולם שסכנה קיומית מרחפת מעליה, מכיוון שלמעלה ממאה מיליון שכנינו המקיפים אותנו לא ממש השלימו עם קיומנו כאן, וכו' וכו', יש צורך שנתגייס לצבא. מדובר בחוזה מוסרי עליון שנכרת כאן בין המדינה לבין צעיריה, כבר יותר משישים שנה. אין פשוט דרך אחרת. לא המציאו פטנט אחר.

העובדה שמישהו פשוט יבוא ויגיד שזה לא מתאים לו, או שהוא לא מתחבר לזה, או שהוא רוצה לחפש את עצמו במקום אחר, יצפצף צפצוף ארוך, מהמקפצה, ויהפוך אחר-כך לגיבור תרבות, היא בלתי נסבלת. לא בגלל שאנחנו לא מפרגנים למישהו הזה. בגלל שזה הופך את הסיפור הזה של ההשתמטות למודל. ואת המשתמט, לגיבור תרבות. ואין לנו, באמת שאין לנו שום בעיה עם המשתמט בעצמו. שייהנה. וואלה. הבעיה היא, שהוא עלול להפוך את ההשתמטות לבון-טון, למעשה קולי, אולי אפילו מתבקש. וכך עלול להווצר מצב ששכבות שלמות מתחילות לזוז לכיוון הזה. ובתי ספר מסויימים מתחילים לצוץ באיזור הזה. או שמשתמטים לגמרי, או שמשתמטים למחצה (אחרי חצי שנה, שנה), או אלף פטנטים אחרים. ובמקום הזה אנחנו נמצאים. מדובר באיזון דק, עדין, שאם יופר עלול לסכן את כל המשוואה.
חוץ מזה, יהושע סובול יקירי, זה בכלל לא קשור לפציפיזם. רוב רובם של החיילים המשרתים בצה"ל לא חתומים על נשק. אין להם קשר לנשק. הלוחמים הם אחוז מזערי ממחזור הגיוס. גם תומכי הלחימה. יש בצבא עשרות אלפי מקומות לעניינים אחרים לגמרי. גם כאלה שקשורים באמנות. אתה יכול להגשים את עצמך באלף ואחת דרכים בלי להרוג אף אחד. אתה יכול ללמד, וללמוד, ולייצר, ומה לא. ועוד לא דיברנו על להקות צבאיות, על תיאטרון צה"ל, על מורה חיילת, על מחקר ופיתוח ועוד אין ספור אופציות. גם אם אתה פציפיסט זה אפשרי. ואם כלו כל הקיצין, אז אתה יכול להתנדב לשירות לאומי. אבל הקטע המוסרי הזה, המתבקש כל-כך, החיוני להמשך קיומנו כאן, הוא שתשתתף. עם כל הכבוד לכשרון העילאי של "אחד מגדול שחקנינו", על פי לוקאץ'. קודם תשתתף, כי הכשרון שלך לא סמוק יותר מהכשרון של כל אחד אחר.

נזכרתי פתאום בסמל ידין טננבוים. 7 באוקטובר 73. המצרים צולחים את התעלה וטננבוים, תותחן בטנק "פטון" של צה"ל, נתקע עם הטנק שלו בלב הקרבות. הטנק מושבת, אינו יכול לזוז, אבל הצוות ממשיך להלחם מתוכו. טננבוים משמיד טנק מצרי וטרקטור מצרי, לפני שפגיעה ישירה מחסלת את הטנק והורגת אותו. על המעשה הזה זכה בעיטור המופת.
טננבוים היה חלילן מחונן. אמרו עליו שמדובר בכשרון נדיר, שיגיע לאולמות הקונצרטים היוקרתיים ביותר בעולם. היו לו קבלות. וירטואוזים בכל העולם התפעלו ממנו. בצה"ל הציעו לו לשרת כחלילן בתזמורת צה"ל, אבל טננבוים העדיף להתגייס גיוס רגיל ולשרת בחיל קרבי. בשנה שעברה ניגן החלילן איל עין-הבר, יחד עם הפילהרמונית הישראלית, את "חליל", יצירה שכתב ליאונרד ברנשטיין לזכרו של טננבוים. אני יודע, להזכיר את השמות של איתי טיראן וידין טננבוים באותה נשימה זה מעשה מעליב, כי מדובר בדבר והיפוכו, אבל לא יכולתי שלא להזכר במה שהיינו פעם, ולמה הפכנו היום.

וזה לא שמישהו מפציר במר טיראן להתנדב לצנחנים ולהקריב את עצמו למען המולדת (אם כי, חייבים להודות שהעובדה שבסוף תמיד החיילים הקרביים משוחקים בסרטים על ידי משתמטים די מקוממת). כל מה שביקשנו ממנו זה קצת בושה. תתאפק קצת. תגיד לעצמך, בשקט, שיצאת מניאק. שהשארת את העבודה השחורה לשחורים, כי זה לא הסתדר לך. לא התאים לך. אתה, הרי, צריך להקדיש את כל-כולך להפוך ל"גדול שחקנינו" ולקבל כתבת ליקוק מלוקאץ'.

ועוד משהו: סבתא של איתי טיראן ניצולת שואה. אושוויץ. כל משפחתה נמחקה. אשתו של איתי טיראן, לעומת זאת, כבר אמרה ל"ליידי גלובס" שהיא מעדיפה לגדל את ילדיה במקום אחר, שבו אין סכנה קיומית ואפשר לגדל ילדים בנחת. וזה כל כך עצוב. חשבתי שמדינת ישראל הוקמה בדיוק לצורך הזה. כדי שאי אפשר יהיה יותר להוביל אותנו לתאי גזים ככה סתם. כדי שיהיה, סוף סוף, צבא יהודי שלא יתן לדברים כאלה לקרות. נכון, אני כותב עכשיו קלישאות, אבל הן נכונות. אין נכונות מהן. והנה, הוד מעלתו איתי טיראן, דור שלישי למחנות ולתאי הגזים, שהחליט שלא מתאים לו לשרת בצבא הזה, ואשתו מגלה לנו שאנחנו בכלל תחנת מעבר מבחינתו. עדיף לגדל את הילדים במקום אחר.
אז למרות שעד עכשיו די התאפקתי, ולמרות שאיתי טיראן מתגלה כשחקן טוב באמת, ופסנתרן מוכשר, ואיש מצליח ורגיש, נדמה לי שזה די ישמח אותי אם הוא יקח את עצמו, את הכשרון שלו ואת אשתו מכאן ויסע לגדל את הילדים שלו במקום אחר. שלא יעשה לנו טובות. הרי כאן זה "גטו".