מסתבר שבהפועל תל אביב גם כשכל כך טוב, יכול להיות כה נורא. ואיזה מסכנים האוהדים, שר פעם אריק איינשטיין, והיום צריך לתקן את זה ל"ואיזה מוטרפים הבעלים", ובסוף, כרגיל, האוהדים יהיו מסכנים, כמו תמיד, כי רק בהפועל תצוץ מאיפשהו הלוזריות גם בעיצומה של חגיגת וינריות שלא היתה כאן אף פעם. מעולם לא בעטו מעטים כל כך בדלי חלב מלא כל כך ממנו שתו רבים כל כך. ובמילים אחרות: מוני ואלי היקרים, תרגיעו ומיד. לפני שיהיה מאוחר מדי. אולי בעצם כבר מאוחר מדי. כשאתם הולכים לישון וקמים בבוקר אתם חייבים להזכר בשניים שקדמו לכם, האדונים סאסי ויונה, ויקטור ויוסי, שעשו להפועל ירושלים בדיוק מה שאתם תעשו להפועל תל-אביב. כשהם התחילו לריב היתה הפועל ירושלים בליגה הראשונה, מאז הספיקה לבקר בלא מעט ליגות, אבל מעולם לא חזרה. זה מה שאתם רוצים?
עכשיו לעצם העניין. אני לא בקי בפרטים, ואולי לא צריך להיות בקי בפרטים. כי בסכסוך כזה, כשיורדים לפרטים טובעים. כולם צודקים, מה שהופך את זה אוטומטית לכולם טועים ומפסידים. מה שבטוח, ככה זה לא יכול להמשך. הקבוצה הנפלאה ביותר שהעמיד המועדון הזה מאז ומעולם, וגם אחת המענגות שהיו כאן בכלל, עומדת בסכנת פירוק וקריסה אמיתית בגלל ששני אנשים מבוגרים אוחזים בה, זה מכאן וההוא משם, ומסרבים להרפות. הם לא מבינים שברגע שהיא תיקרע לשניים, אי אפשר כבר יהיה לאחות. ההזדמנות הנוכחית לא לחזור, בטח לא בדור הקרוב. הם לא יסלחו את זה לעצמם אף פעם, ובצדק. לכן, זה הזמן לקצת הגיון, קורטוב של סבלנות, שמץ של ויתור פה, הצנעת האגו שם, ויציאה לדרך חדשה.
דבר ראשון, צריך להרגיע את המערכת. להפסיק להתראיין. בעיקר אתה, אלי טביב. להפסיק לקשקש ולדבר ולהתפתל. דבר שני צריך לשבת ביחד, אולי עם עוד מישהו אובייקטיבי (עכשיו מנסה שטרן חלובה לעשות סולחה) ולהבין, אחת ולתמיד. האם אפשר להמשיך יחד, או לא. צריך לקבל את ההחלטה הזו עכשיו. לא לחכות ולראות מה יקרה בהמשך. אני אגיד לכם מה יקרה בהמשך, אם סתם תשבו ותחכו: שום דבר טוב לא יקרה. רק המשך התדרדרות.
כדי להמשיך יחד, חובה יהיה להקים מנגנון ניהול וקבלת החלטות מקצועי, נקי, אובייקטיבי, שיקבל את המפתחות של הקבוצה ויד חופשית. לא עוד ההוא מביא את הבלגי, וזה מחתים מאחורי גבו את הירושלמי. זה צריך להפסק. יש לכם קבוצת כדורגל שמשחקת בצ'מפיונס, ריבונו של עולם. לא פיצוציה ברחוב הרצל.
אתם אנשים מצויינים, מוני ואלי. הראל הוא אוהד אמיתי, עם נשמה לא נגמרת, כזה שלוקח ללב, שמוכן למשכן את הבית בשביל הפועל (וכמעט עשה את זה). טביב הוא סיפור הצלחה ישראלי מחמם לב. ילד עני משיכון עליה כפר-סבא ששיחק אותה בגדול. אולי אפילו בענק. זה לא צריך למנוע משניהם לשבת יחד ולהסתכל אחד לשני בעיניים. לשכוח רגע את השנאות הקטנות והחיכוכים היומיומיים. החלטה של להשאר יחד היא החלטה כבדה וצריך לעמוד מאחוריה. צריך לקבל אותה רק אם יש באמת סיכוי. רק אם יש באמת נכונות. מוני הראל חייב להודות שבלי אלי טביב הוא היה מאבד את הפועל. ושצריך להיות סדר ואי אפשר להנחית "מנכ"ל משותף" דרך כותרת בעיתון. טביב, לעומתו, צריך להבין שמוני הוא רוח הפועל והוא היה שם בשנים הקשות. ושאין מצב שהוא יישב במשחק צ'מפיונס על הספסל. מקומו בתא הכבוד. ולכן, או שאחד מהם יקנה את השני, בהליך מהיר ונטול הקזת דם הדדית, או שיישארו יחד וימצאו דרך לנהל את הקבוצה בלי הפרעות. האלטרנטיבה, מוני ואלי, קשה מנשוא. אף אחד מכם לא יסלח לעצמו אם היא תתרחש, ואף אחד מאוהדיה הרבים של הקבוצה הזו לא יסלח לכם. מגיע לכם שאפו אדיר על מה שעשיתם אחרי הדאבל, על המאמץ, על הכוכבים שהשארתם, על הסיכון הכספי שלקחתם, על ההימור המטורף שהימרתם, אבל עכשיו כל זה הסטוריה. עכשיו אתם הורסים, במו ידיכם, את מה שבניתם. ולא מתחשק לנו לתת לזה לקרות.
אקו"ם