1. הכותרת של הפוסט הזה היא מחווה למישהו שהערצתי. אפשר להגיד שזה האיש היחיד שיצא לי להעריץ בימי חיי. עלי מוהר ז"ל. סידרת המופת שלו, במסגרת המדור האהוב "בשער", שעקבה אחר תלאותיה של הפועל תל-אביב באחת העונות, כשבכל שבוע הפועל מתקדמת עוד מקום בדרך לפיסגה, ובכל שבוע אותה הכותרת, שהטבלה אינה משקרת, גם כשהיינו במקום רביעי, ובשלישי, ובשני, מעפילים אט אט, עד שברגע האמת, במאני-טיים, הפועל נוחתת במקום הראשון וזוכה באליפות ומוהר, בנונשלאנט האופייני לו כל-כך, ובשלווה סטואית, קובע פעם נוספת שהטבלה אינה משקרת, קד קידה קטנה ומחייך חיוך מבוייש. המקום הראשון, שזה המקום הנכון, בדיוק בזמן הנכון. כאילו הוא תכנן את כל זה מראש וידע בדיוק מה יקרה.
מוהר כבר לא איתנו. סרטן הלבלב מנע ממנו לראות את העונה שהסתיימה בשבת. אני מקווה שראה אותה מלמעלה. כשנפטר, כתבתי לו הספד קצר ...