נפתח באזהרה: מי שלא מתעניין בכדורגל, ועוד ישראלי, מוזמן לנטוש את הפוסט הזה עכשיו, ויפה שעה אחת קודם. יפה.
עכשיו לעניין: הפועל בצ'מפיונס. נקודה. זה לא היה פשוט, לעיתים זה היה אפילו מכוער, אבל עם השורה התחתונה אי אפשר להתווכח. אנחנו שם. הנה התובנות שלי, כמי שמלווה את האדומים כבר 35 שנה (ואפילו היה בזלצבורג בשבוע שעבר):
1. אלי טביב, הבעלים (50%) של הפועל עלה לשידור היום אצל אופירה אסייג ואיל ברקוביץ וקשקש את עצמו לדעת. תיכף הוא פורש, אמר טביב, כי כבר "הגיע לטופ", וחוץ מזה שגוטמן עשה את זה "רק בזכות הכסף שלנו". וואלה, טביב, חבל שלא למדת מגדולים ממך, שכבר אמרו שאף פעם לא תצטרך להכחיש ראיון שלא נתת. אני עוקב אחריך מאז שאתה איתנו ורואה איך אתה מזנק על כל מצלמה, חוטף כל מיקרופון, לפעמים אפילו משחקנים. שמע, בוא נגיד את זה בעדינות: מיטש גולדהאר העמיד לאבי נמני תקציב ...

עם פירסום פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת השוטר היורה שחר מזרחי, קם קול המחאה. הוא בא מימין ומשמאל, מלמטה ומלמעלה. כל מי שעיניים בראשו והגיון בקדקדו הבין שמשהו כאן לא בסדר. מיד אחר-כך, נחלצו הלוביסטים הרבים של בית המשפט העליון לעזרה. מישהו חיצרץ בחצוצרה והחברים הגיעו בדהרה. אם צריך, אני בא, אמר פעם מי שאמר, וצדק. אין בישראל לובי חזק יותר מהלובי של בית המשפט העליון. איפא"ק? פראיירים על ידם.
הבכיר שבין הלוביסטים הבליח בטלויזיה והודיע שמסכנים החברים בעליון (אלה המילים שלי), לא היתה להם ברירה. ברגע שפרטי המקרה כפי שנקבעו במחוזי לא ניתנים לשינוי, אז בייניש וחבריה פשוט היו מוכרחים להחמיר את ענשו של מזרחי המסכן.
זה היה יכול להיות באמת עצוב מאוד, אם זה היה נכון. זה, כמובן, רחוק מלהיות נכון. ידיו של העליון לא כבולות. בעצם, אם נחשוב על זה, העליון הוא המוסד היחיד במדינה ...