מי נגד מי

אז ככה: כצפוי, יחד עם הבלוג הגיע גם שטף המגיבים מטעם נתניהו שמתעקשים להזיל את רירם בכל אחד מאחד מאתרי הבלוגוספירה. והיה מישהו ששאל אותי מה מדיניות התגובות לבלוג שלי וכשכתבתי שכל תגובה תתקבל ותישמר (ואולי גם תיענה) אלא אם כן היא מכילה קללות או עלילות שווא, הוא שאל אותי מי קובע מה הן עלילות שווא ומיד, כמה מפתיע, יידה בי את מררתו כולה על עלילות השווא שאני טופל כל הזמן על ביבי ושרה וכו' וכו'.

אז אולי הגיע הזמן לעשות קצת סדר. יכול להיות שבשביל זה נוצרו הבלוגים. בעיתון או בטלויזיה דיון כזה ייתפס לא ראוי, אישי מדי. אז אני אנסה אותו כאן.

דבר ראשון: מי מחליט? אני מחליט. היתה ישיבת הנהלה ונשיאות מורחבת של הבלוג שלי במוצאי שבת וההצבעה הסתיימה בנצחון דחוק לטובתי. 1-0 קטן, כמו שאנחנו אוהבים בהפועל. מכיוון שמדובר בבלוג שלי, אני המחליט. אכזרי, אבל מחוייב המציאות. על קללות אי אפשר להתווכח, אבל עלילות שווא זה דבר פתוח לדיון. מכיוון שרק אני יודע מתי מעלילים עלי עלילות שווא ומתי לא (כי רק אני יודע מה באמת עוללתי, ומה לא), ומכיוון שמדובר בבלוג אישי, זה המצב. מי שלא מקבל אותו, יכול פשוט לא להכנס. יותר טוב לכולם.

הלאה: כל אלה שממש לא יכולים בלי לרייר ולשרבט  (בדרך כלל בשגיאות כתיב איומות, אבל מי סופר) את תיסכולם או מכאוביהם האחרים בכל מה שזז ברשת, יכולים לכתוב את זה בnrg. פעם, מזמן, כשהאתר רק עלה לאויר, הייתי נעלב. אחר כך דרשתי שיורידו את המקללים. אחר כך הפסקתי לקרוא. היום, כבר הרבה שנים, אני אדיש לגמרי. פשוט לא נכנס לטוקבקים ולא קורא.

לא שזה משנה לאנשים האלה. לא קורא טוקבקים? הם ישלחו מייל. מסנן מיילים? הם ישלחו מכתב. בקרוב תגיע יונת דואר. אז הנה טיפ קטן: כשבכל זאת הקללות והעלילות האלה חודרות, פעולתן הפוכה לגמרי. אם ביקשתם להועיל לביבי, אז הזקתם לו. כי רמת האבסורד כל כך גבוהה, העילגות מעליבה, הבוטות מקוממת, שזה פשוט פועל פעולה הפוכה. מכיוון שאני בן אדם כמו כולם, עם פתיל ואגו ועצבים ופחדים וכו' וכו', אני חושב שזה משפיע עלי ומרגיז אותי ובלי שאני יודע, בתת הכרה, אני מניח שזה לא משפר את הביקורת שלי על ביבי כזה או אחר (לפעמים יש כאן ראשי ממשלה אחרים).

עכשיו לקצת עובדות: במסגרת מסע התגרנות הזה שמנהלים כל מיני חסידים שוטים, בעיקר דרך הטוקבקים, מישהו גם כתב כאן על פאדיחה שהיתה לי בסרט שהכינה ענת גורן פעם. ובכן, אני גאה מאוד בפאדיחה הזו (ושוב: זה לא אומר שאין לי פאדיחות. יש לי. ועוד איך יש לי). מעשה שהיה כך היה: מדובר בסרט על קמפיין 2006. זה שביבי הביא בו 12 מנדטים, כזכור. במסגרת הסרט נצמדו לגדעון סער. הוא נראה מדבר איתי בוקר אחד בטלפון, לפני שעליתי לשידור ב"פרשנינו" בגלי צה"ל. אחר כך הראו מה אני אומר בשידור, ואמרתי בשידור דברים שהוא אמר לי, פחות או יותר.

וואלה, איזו פאדיחה. באמת, איך לא התפטרתי באותו יום. ובכן, לא התפטרתי. אם יש לי שידור ב"פרשנינו" (שנעשה בהתנדבות מוחלטת, אגב), אני טורח לקום הרבה קודם, לעבור על כל העיתונים, גם לעשות טלפונים. ככה בהתנדבות. אני אוהב לדבר ברדיו כשאני מעודכן. זה עוזר לי מדי פעם גם לתת שם הערכות נכונות (ולפעמים לא נכונות). העובדה שאני נוהג לעשות את זה איפשרה לי להגיד ביום ראשון בבוקר לניב רסקין שיש מועד לפגישה בין ביבי לאובמה, ובאותן בחירות ב-2006 להעריך אצל רפי רשף בגלי צה"ל שהגימלאים יגמרו עם 7 מנדטים. הויכוח באותו בוקר היה אם הם יעברו את אחוז החסימה. היתרון שלי היה שדיברתי חצי שעה קודם עם מישהו ששמע על הסקר הלילי הגדול שעשה קלמן גאייר וסיפר בהתרגשות שהגימלאים המריאו בן לילה.

הלאה: באותן בחירות אף אחד לא אמר מילה טובה אחת על ביבי, חוץ ממני. הייתי היחיד שמדי פעם פירגן לו. גם אמרתי יותר מפעם אחת שמוקדם להספיד את הליכוד ושתופי הטם-טם יכולים להחזיר חלק מהמצביעים וכו'(טעיתי).. באותה תקופה גם קיימתי עם ביבי כמה פגישות חשאיות (למה חשאיות? כדי שאשתו לא תגלה שנפגשנו) והוא הודה לי בחום. הדברים שגדעון סער אמר לי באותו בוקר היו מקובלים עלי. מכיוון שסער הוא לא היחיד שאני מדבר איתו, יש עוד כמה מאות, ההערכה שלו באותו בוקר בעניין שהיה על סדר היום (ואני כבר לא זוכר מה זה היה) היתה הערכה שאימצתי. ככה זה אצל פרשנים. מדברים, מדברים, מתייעצים, חופרים, לומדים, חושבים ואחר כך מחליטים מה נראה להם נכון, אמיתי, ראוי. נשמע קל, אבל זה לא.
נשאלת השאלה, איך יכול להיות שאני רודף בכזו אובססיה את ביבי, שונא אותו שנאת מוות איומה כל כך, נשבע לחסל אותו בוקר, צהריים וערב, ודווקא כשהוא על הקרשים ומתרסק בבחירות אני היחיד שאומר משהו לטובתו, ועוד מאמץ ניתוח שמשמיע באזני ראש הקמפיין שלו? ברדיו?

אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו. רגע אחד להגיד שאני מנהל מסע נגד ביבי, ורגע שני לתקוף אותי על זה שאמרתי דברים לטובת ביבי (ועוד ב-2006) ברדיו. זה או זה, או זה. ולפעמים, זה לא זה ולא זה. כמו במקרה הנוכחי.

זו דוגמה קטנה. יש עוד מאות כאלה. אם לא אלפים (לאורך קאריירה של 25 שנה עוד מעט). ואני בכלל בא לתקוף את הדיון הזה ברמה העקרונית. הוא מיותר לגמרי. העניין הרבה יותר פשוט: אין לי שום אינטרס פוליטי. אין לי גם שום אינטרס כלכלי. אני בסך הכל עתונאי. ישראלי, ציוני, פטריוט גאה (זה כבר כמעט קללה כאן), עם דעות מעורבבות (מאוד בטחוניסט, מצד שני מאמין ומקווה לשלום), שיושב על הגדר, מתלבט ומתייסר. פעיל בליכוד בצעירותי (בסניף חולון, כולל תפקידים ניהוליים), בן לאב חבר מרכז ליכוד (דור המייסדים) וגדול חסידיו של נתניהו, ומעולם, כמו שאומר יעקב נאמן, לא הצבעתי פעמיים רצוף לאותה מפלגה (בפעם האחרונה, בטיפשותי, הצבעתי לרפי איתן).

ובכל זאת, איך הפכתי לעתונאי חצר של אהוד אולמרט וכתבלב של קדימה? ולמה אני כל כך שונא את נתניהו?
על זה בפוסט הבא. גם ככה כבר העקתי עליכם יותר מדי הפעם.
ועוד משהו: הפוסט הזה (והבא) נכתבים כדי לנסות לעשות סדר במהומה הזו אחת ולתמיד ולהבהיר כמה דברים, ואיך זה עובד. לצערי, אחסום אותו לתגובות. בכלל, אני מקווה שבבלוג שלי לא תהיה הרבה פוליטיקה. בשביל זה יש עיתון. אני יודע שאת הפנאטים, אלה שמריירים על המקלדת ונהנים לקלל, זה לא ירגיע. אבל יש רבים אחרים, וטובים, שזה יכול לעניין אותם. תודה על ההקשבה.