הבלוגוספירה, צ'יקו, ואני.

בפעם הראשונה שהציעו לי לכתוב בלוג, לפני שנתיים בערך, נאלצתי לשאול מה זה. כשהסבירו לי, וחשבתי שהבנתי, אמרתי שכבר יש לי בלוג. קוראים לו "מעריב". מכיוון שאחרי 23 שנות עבודה הגעתי לחופש פעולה מלא בעיתון, כל מה שאני רוצה לכתוב נכתב, אף אחד לא מצנזר, לפעמים יש תגובות טובות, לפעמים רעות. זה בלוג, לא?
אז זהו, כנראה שלא. אני עוד לא לגמרי סגור על ההבדל בין מה שאני אמור לכתוב בעיתון, לבין מה שאני אמור לכתוב כאן, בבלוג. כנראה שפה העסק הרבה יותר אישי, הרבה פחות מחייב, לא מעונב, לא ערוך, בועט יותר ומנומס פחות. בבלוג אין דדליין, לא צריך להדפיס אותו והליכי ההעברה שלו ממוחי הקודח, דרך המקלדת ועד עיניו המשועממות של הקורא פשוטים ומהירים הרבה יותר. בקיצור, וולקאם למרחבי הבלוגוספירה.
 
איפה זה, הבלוגוספירה הזאת? בחיים לא הייתי שם. הבלוג שלי הוא הבלוג הראשון שקראתי (תוך כדי כתיבה). אין לי מושג מה קורה במרחבים העצומים הללו. בחיים לא טיקבקתי, אף פעם לא גיגלתי את עצמי (קשה להאמין, נכון? אבל עובדה). השכלתי בתחום המחשב מצומצמת למינימום שמאפשר לי להקליד (במהירות של כתבנית מקצועית) את טורי וכתבותי ולשגר אותן, באמצעות מייל, למחשב המרכזי של מעריב. כשאני צריך לעשות את זה ממחשב נייד בחו"ל, אני תמיד, אבל תמיד, נתקע.

אז עכשיו, עם הרקע הדל הזה, אני בלוגר. נו, טוב. שיהיה. יש לי הרגשה שאיהנה. מקווה שגם אתם. והכי חשוב, אנסה לא להתמכר לעניין הזה. בסוף, החיים שלי נטועים, עדיין, על האדמה הרגילה. זו שאנשים פשוטים, בני תמותה, עוד פוסעים עליה מדי פעם.

ההשפלה של צ'יקו תמיר

עקבתי השבוע אחר הכרעת הדין בערעורו של תא"ל צ'יקו תמיר. למרות שיצא לי לחשוף את הפרשה הקשה הזו, ולכתוב כמה מאמרים נוקבים בעניין הטיוח החמור בו הואשם תמיר, לא הצלחתי להמנע מלנשום לרווחה כשהוחלט להחזיר לו את הדרגה. אחרי גזר הדין של הערכאה הראשונה הבנתי שהורדה בדרגה, לאיש כמו תמיר, היא עונש גרוע בהרבה ממאסר. מדובר בהשפלה אישית קשה של מי שנלחם כל חייו כדי שאנחנו נוכל להמשיך לכתוב בלוגים, או לטקבק בשקט. אז ההחלטה להחזיר לו את הדרגה היתה, מבחינתי, די בסדר. מידתית. הנחתי שהקאריירה שלו הלכה, אבל הדרגה והכבוד נשארו. נראה לי צודק.

ואז פרץ הפסטיבל. קצין בכיר בצה"ל, שעקב אחרי הסיפור הזה, סיפר לי השבוע שקולות הצהלה שעלו מכיוון יציע העיתונות כשהתברר שהדרגה חזרה היו רמים יותר מאלה שבקעו (בצדק) מאגף המשפחה של צ'יקו. כאן, זה כבר די מגעיל. רוב הכתבים הצבאיים בישראל הם אנשי מקצוע מנוסים וישרים. חלק מהם חברים אישיים שלי (בעיקר יואב לימור המצויין). אבל מכאן ועד קונצרט החנופה וידיעות הרמיזה המכוונות לפיהן "הרמטכ"ל כבר התקשר לצ'יקו", ו"דרכו של תמיר למטכ"ל סלולה", יש דרך ארוכה.

כדי להבהיר את זה עד הסוף, אסור לשכוח שתמיר עשה מעשים קשים מאוד. גם גזר הדין של ערכאת הערעור קבע לגביו קביעות איומות ונוראות. כל מי שקורא את העמודים הרלוונטיים בגזר הדין מבין שבית המשפט מחזיר לתמיר את הדרגה, אבל מראה לו את הדלת. ואם לא מראה לו את הדלת, אז לפחות סוגר בפניו את הדלת המובילה לפורום מטכ"ל.
 

צ'יקו תמיר. צילום: אלי דסה

בשבועות האחרונים אני שייך לקבוצה (מתמעטת) של פובליציסטים שממשיכים להאמין שאסור להקים ועדה חיצונית לבדיקת מסקנות ועדת גולדסטון. הסיבה פשוטה: אם נעשה את זה, כאילו אמרנו שאין לנו אמון בתחקירים ובממצאים של צה"ל. אם נעשה את זה כאילו אמרנו לחיילים ולקצינים של המלחמה הבאה שכדאי להם לקחת עורך דין כבר עכשיו. ואני אומר לכם שאם אדם כצ'יקו תמיר, אמיץ וטהור וגיבור ככל שיהיה, יישב במטכ"ל של צה"ל אחרי פרשה כזו וגזר דין כזה, כאילו כלום, לא נוכל יותר להסתופף מאחורי האמון העיוור הזה שאנו רוחשים לצבא שלנו. כי אי אפשר להחזיק את המקל הזה בשני קצותיו. 

הרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר רק לפני כמה ימים בועדת החוץ והבטחון של הכנסת שהוא לא מפקד צבא של פושעים, בוזזים ואנסים. גם על צבא של שקרנים אסור לו לפקד. זה כואב, זה קשה, זו טרגדיה אישית משפחתית בלתי נתפסת, אבל המסקנה שעולה מהטיוח של צ'יקו תמיר היא פשוטה: אין לו עתיד בצה"ל. הוא יכול וצריך להיות מפקד אוגדה מצויין, כפי שהיה. אלוף, למרבה הצער, לא ולא. זו דעתי. נדמה לי, שהיא לא לגמרי רחוקה מדעת הרמטכ"ל. לשמחתו, אשכנזי לא יהיה האיש שיצטרך להחליט, כי כשיחלפו השנתיים בהם קידומו של תמיר מעוכב, אשכנזי יהיה כבר במקום אחר. רמטכ"ל אחר יצטרך להחליט. לתמיר כדאי מאוד להוריד פרופיל ולהרגיע גם את חבריו בתקשורת. הם, לדעתי, עשו לו השבוע הרבה מאוד נזק.