הטבלה אינה משקרת

1. הכותרת של הפוסט הזה היא מחווה למישהו שהערצתי. אפשר להגיד שזה האיש היחיד שיצא לי להעריץ בימי חיי. עלי מוהר ז"ל. סידרת המופת שלו, במסגרת המדור האהוב "בשער", שעקבה אחר תלאותיה של הפועל תל-אביב באחת העונות, כשבכל שבוע הפועל מתקדמת עוד מקום בדרך לפיסגה, ובכל שבוע אותה הכותרת, שהטבלה אינה משקרת, גם כשהיינו במקום רביעי, ובשלישי, ובשני, מעפילים אט אט, עד שברגע האמת, במאני-טיים, הפועל נוחתת במקום הראשון וזוכה באליפות ומוהר, בנונשלאנט האופייני לו כל-כך, ובשלווה סטואית, קובע פעם נוספת שהטבלה אינה משקרת, קד קידה קטנה ומחייך חיוך מבוייש. המקום הראשון, שזה המקום הנכון, בדיוק בזמן הנכון. כאילו הוא תכנן את כל זה מראש וידע בדיוק מה יקרה.
מוהר כבר לא איתנו. סרטן הלבלב מנע ממנו לראות את העונה שהסתיימה בשבת. אני מקווה שראה אותה מלמעלה. כשנפטר, כתבתי לו הספד קצר ב"מעריב", ואמרתי שהחיים לא יהיו אותו הדבר בלעדיו, תל-אביב לא תהיה אותה תל-אביב, בלומפילד לא יהיה אותו אצטדיון, רק הפועל, למרבה הצער, תהיה אותה הפועל.
ובכן, טעיתי, עלי. מצטער. הפועל כבר אינה אותה הפועל שאהבנו. מסתבר שזו הפועל אחרת, יפה יותר, צעירה יותר, אטרקטיבית יותר, לא אותה זקנה בלה, עיקשת ונרגנת שאהדנו שנות דור. האמת? אנחנו אוהבים אותה גם ככה. לגמרי לא רע. מתרגלים לכל דבר. הדאבל המדהים הזה, המתוק מדבש, מוקדש לך, עלי מוהר. כמה חבל שלא ליווית אותו בכתיבת המופת שלך. כמה חבל שלא ראית אותו איתנו.

2. בעשור האחרון הפועל תל-אביב השתנתה לנו. לא אותה קבוצה אפורה, לוזרית, ואיזה מסכנים האוהדים, הפועל שוב הפסידה. פתאום החלה לבצבץ בתוך כל האדום הזה וינריות. שתי תמונות עיקריות, מכוננות, זכורות לי מהעשור הזה. הראשונה, במשחק הראשון נגד צ'לסי, בבלומפילד. הפועל מבקיעה שער יתרון בפנדל לקראת הסיום. שמעון גרשון, היה פעם איש כזה. המנטליות אומרת, אוטומטית, לסגור בונקר מטורף, לשמור על הנצחון המדהים הזה ולחזור הביתה בשלום. יש עוד כמה דקות לסיום. אבל פתאום איש אחד, קרח וחצוף, רץ כמו משוגע לתוך השער של צ'לסי, אוסף את הכדור ומביא אותו בריצה למחצית המגרש, יחד עם כל החברים. מדרבן אותם לחדש מהר את המשחק. רוצה עוד גול. לאיש הזה קוראים יוסי אבוקסיס. והוא, נעים מאוד, וינר. אחרי שתי דקות הפועל הבקיעה עוד גול, שאיפשר לה להגיע לגומלין בסטמפורד ברידג' עם הבטחון הדרוש כדי לעבור את הכחולים, שזכו איתנו השבוע בדאבל. צ'לסי באנגליה, הפועל בישראל.
תמונה שניה: בשבת שעברה, אחרי הדרבי. הקהל של מכבי בשערים 10-11 חוגג כאילו זה עתה זכתה האימפריה בגביע הביניבשתי ואבי נמני הוא האדם הצהוב הראשון על הירח. השחקנים רוקדים חצי עירומים מול הקהל שלהם, אחרי הבונקר המביש ביותר בתולדות הביצורים בכדורגל. במחצית השניה של הדשא פזורים שחקני הפועל, שרועים על הריצפה, חלקם בוכים. שבורים. אחד, אלי גוטמן, עובר מאחד לאחד, מרים אותם בכוח, מגרד אותם מהריצפה, מחמר אותם לעבר הקהל. זה עוד לא נגמר, אומר להם גוטמן, עד שזה נגמר. בשבת הזו, זה נגמר. אלי גוטמן, נא להכיר, הוא וינר.

3. האמת, קצת נשבר לדבר על הקיזוז, הכל כבר נאמר. ובכל זאת: אלה שחושבים שזו שיטה רעה ולא צודקת הם אלה שחשבו, בזמנו, שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, שכדור הארץ שטוח ושאבי נמני וינר. מדובר באנשים קטנים, קרתנים, שמרנים, שחיים בתוך קופסת נעליים. מה שהקיזוז הזה עשה לליגה שלנו השנה אלף מבצעי פירסום, מיתוגים ויחצ"נים לא יעשו לה עשרים שנה. פעם גם נתנו שתי נקודות על נצחון ונקודה על תיקו, לא? אז באו ושינו את זה, כדי להציל את הכדורגל. אגב, לפי השיטה הזו של שתי נקודות, אחרי שני הסיבובים, לפני הקיזוז, הפועל במקום הראשון. אז מה, אני דורש לחזור לשתי נקודות? ברגע שמשנים את הכללים על דעת כולם, אז זה פייר. נקודה. והקמפיין הנלעג שעשו כל המבינים והפרשנים, נמוך ממנו טרם נראה. הגדיל לעשות, כרגיל, אייל ברקוביץ, שעלה פעם לשידור אצל אופירה אסייג, ואחרי שהצהיר בשחצנות האופיינית שלו שמכבי חיפה תיקח אליפות במיליון אחוז, אמר שהקיזוז לא טוב כי הכדורגל זה משחק שבנוי על "פייריות" (השיבוש במקור). ובכן, ברקוביץ היקר, אז זהו, שלא. כל מה שיפה בכדורגל זה שהוא לא בנוי על "פייריות", ושזה משחק שבו גם החלש יכול לנצח, ולפעמים השפיץ של הנעל גוזר גורלות כנגד מהלך המשחק, ואפשר לתת גול ולעשות בונקר תשעים דקות ולנצח. אם המשחק הזה היה בנוי על "פייריות" אז אפשר היה לצפות אותו ואי אפשר היה לעשות טוטו איתו. ואחרי כל זה, נראה לכם שזה פייר שמכבי חיפה היתה לוקחת אליפות העונה? נכון שלא?
המבחן האולטימטיבי של הכוונות שלי טמון בשאלה הבאה: האם אני בעד קיזוז בעונה הבאה? למה מבחן? כי ברור שאחרי הדאבל הפועל פייבוריטית בעונה הבאה. יהיה הרכב טוב, יהיה תקציב ענק. ובכן, אני בעד. מאוד בעד. הכי בעד בעולם. כי הכדורגל חשוב לי יותר מהשטויות והאינטרסים הצרים. כי הקיזוז הוא סוג של "פקטור" שמצמצם רווחים לכולם ומגדיל, באופן אוטומטי, את המתח לקראת הסיום. פעם הוא פוגע בזה, ופעם בהוא, תמיד בחזקים, סוג של אפליה מתקנת קטנה, שלא מוחקת את מה שהקבוצות עשו בכל העונה (כמו שמוחקים ברוב ענפי הספורט לקראת הפלייאוף), אבל קצת מטשטשת אותו. יחי הקיזוז!

4. זו היתה עונה מרתקת שהציגה לנו קבוצה מרהיבה שעוד לא היו כמותה בישראל. אולי היו קבוצות חזקות יותר, כוחניות יותר, דורסניות יותר, אבל לא היתה קבוצה מלהיבה יותר. זו היתה עונה בלתי נשכחת. אתמול החלפתי מסרונים עם חברי אראל סג"ל, בית"רי גאה, שבמסרון גאוני אחד הגדיר בשבילי מה קרה לנו בשבת בירושלים: "אמרתי לבן שלי שחלום הבלהות שלנו הוא האליפות הכי מתוקה שהיתה וכנראה תהיה לכם. אתם חוויתם את הקטרזיס המושלם. מכאן אפשר רק לרדת. במובן יהודי הגעתם לגאולה". כה אמר סגל, ובחיים לא הייתי יכול להגיד את זה יותר טוב.
ובכל זאת, צריך להגיד כמה מילים על הבחורים: העונה הזו גילתה שגילי ורמוט הוא שילוב של אורי מלמיליאן (בלי הפציעות האינסופיות, טפו טפו), איל ברקוביץ (בלי השחצנות) ומשה סיני. העונה הזו הוכיחה שוב שאין לנו מושג איך הגרלנו את וינסנט אניימה. העונה הזו הציגה כאן בלם כמו דה-סילבה, שאין היום דברים כאלה. ובלם קשיש כמו בדיר, שכולו נשמה אדומה וטהורה. ותגלית מופלאה כאביחי ידין. וילד ש"מכר בורקעס לפני שנתיים" ונתן גול אליפות ששווה 60 מיליון שקל, בשם ערן זהבי. וילד יותר קטן וילדותי, עם הליכת ברווז, שהפך לחלוץ קטלני ומעורר מהומות אינסופי (ברחבה, וגם ברחבות הריקודים), כמו איתי שכטר. ומגן שלא נגמר כדדי בן דיין. ונער זהב כמהראן ללה. ומגיני עתיד נפלאים כמו בונדר וקנדה, ועוד לא מעט כשרונות שאפילו באינטרנט אין מקום להכניס. מעל כולם הצמד המנצח של אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס. על אבוקסיס לא צריך להוסיף מילים. את גוטמן אני לא מכיר. הוא לא צריך אותי כדי לדעת שהוא היום המאמן הטוב בארץ. יש כאלה שאומרים שיחסי האנוש שלו גרועים, שהוא לא בן אדם. אז כזה בן אדם בדיוק אני רוצה שיאמן אותנו בעשרים השנים הקרובות.

5 מילה אחרונה על הבעלים. מוני הראל ואלי טביב. הייתי בשבת על הדשא בטדי. לא ראיתי את מוני, משום מה. לאן ברח, אין לי מושג. אחר-כך הרבה אחרי חצות, הוא רקד עם האוהדים בבלומפילד. איש צנוע, שקט, שהחזיק את המועדון הזה בשנים הקשות והביא תוצאות מדהימות. לעומתו, את אלי טביב דווקא כן ראיתי. הוא היה על הדשא בטדי. לאורכו ולרוחבו. עקבתי אחריו. אין מצלמה שלא דיבר אליה, התרוצץ, הצטלם, התראיין, לפעמים עם השחקנים, לפעמים במקומם.
אני לא מכיר את אלי טביב באופן אישי. ישבתי איתו פעם אחת. עושה רושם של אחלה בן אדם. איש חם עם חיוך שובה, סיפור הצלחה כלכלי מרתק, משכונת עוני בכפר סבא לפיסגת העולם. קודם בעסקים, עכשיו גם בכדורגל.
אז ככה, אלי: אני מקווה שלא באת להפועל להצטלם. נכון, להיות בוס של המועדון הזה זו הצלחה כבירה, זה כרטיס כניסה להרבה מועדונים, זה סוג של "שיחקתי אותה". שמחים שבאת. מצד שני, אין ארוחות חינם. זו הזדמנות צילום שיש איתה גם הרבה אחריות, אלי. ההזדמנות שנקרתה על דרכך עכשיו היא חד פעמית. אסור לפספס אותה. זה בדיוק הזמן להכניס יד לכיס. אנחנו יודעים שהכיס שלך עמוק. נכון, ההימור שלקחתם בויתור על נאתכו הוכיח את עצמו, אבל היה מאוד קרוב שלא יוכיח את עצמו ואז היית היום במצב מטופש שעשית מיליון דולר כדי להפסיד 60 מיליון שקל. היינו כבר פעם בסרט הזה, אלי, ופיספסנו. אסור לפספס אותו שוב, כי לא ברור מתי זה יבוא עוד פעם. אז ברוך הבא, טביב, ועכשיו הגיע הזמן לעלות לליגה של הגדולים באמת. אל תסתכל ימינה ושמאלה, האחריות עליך.