פקידי הדובון-אכפת-לי: כיצד ביורוקרטים יפי נפש מרחיקים אתכם מהדירה

הועדה לביקורת המדינה שהתכנסה אתמול (08.09.2011) התבקשה לדון באובססיה משונה של פקיד ציבור אחד התוקע מקלות בגלגלי ענף הבנייה כולו. מן הצד האחד ניצבים כאן כלל אזרחי ישראל, שכבשו את הרחובות בדרישה לדיור זול; הקבלנים; ממשלת ישראל; ורצונם הכן של פועלים זרים לתת יד לבניין ארצנו. מן העבר השני עומד פקיד ממשלה שמניעיו מעורפלים, אך הוא נחוש לצפצף על אזרחי ישראל; כשהוא מגובה ב'נשמות טובות' הנחושות לתקן את העולם - ושיעלה כמה שיעלה. (כתב רותם סלע)

פה וויי, קסו ושוואנג הם פועלי בניין סיניים המשתכרים בכל חודש בין 13,000 ל-19,000 שקל נטו. שכרם המסחרר הוא תוצאה של מקצועיותם וחריצותם, כמו גם תוצר של המחסור החריף בפועלים במקצועות ה'רטובים' בבניין - קבוצת עיסוקים מונוטוניים ומפרכים במיוחד. בישראל שנת 2011 יש מאות אלפי צעירים המתלוננים על יוקר המחייה - כשמעבר לפינה מטפסים על מבנים פולים סיניים, הבונים את ישראל בשכר של מהנדס היי-טק בעל וותק. העבודה קשה, אך מתגמלת.
 

ב-63 חודשי עבודתו בישראל, ובקצב השתכרות שכזה יכול פועל בניין סיני לחסוך הרבה יותר מחצי מיליון שקלים - נניח 630,000 שקל -  סכום אותו לא היה מצליח לחסוך בשום פנים ואופן בארצו, בה עומד שכרו של פועל בניין מיומן על לא יותר מ-50 דולר ביום. הכנסה כזו יכולה לשנות את חייו.  שכרם האסטרונאוטי של הפועלים - רובם המוחלט סינים - הוא תוצר של מחסור חריף בעובדים במקצועות ה'רטובים' בבניין: ריצוף, ברזלנות, טייחות וטפסנות. אלו המקצועות הנחשבים המפרכים והמונוטוניים ביותר בענף הבנייה. המחסור המאיים בעובדים בהם - מחסור המאיים לבלום את הבנייה למגורים - הוביל לאישור החלטת ממשלה ביולי האחרון, לפיה תגדל מכסת הפועלים הזרים מ-5,000 ל-8,000.

אלא שבישראל שולטים הפקידים. למרות החלטת הממשלה עוצרים פקידים במשרדי הפנים והאוצר את הגדלת מכסת העובדים הזרים בטענה (או שמא תואנה) משונה, שיש להגן על העובדים הזרים. לטענת אהרון ברזאני, הממונה על ההיתרים ברשות ההגירה והאוכלוסין, גובות סוכנויות כוח אדם מכל עובד סיני המבקש להגיע לישראל כ-25,000 דולר - עמלה בלתי חוקית - וכדי למנוע גביית עמלה זו הוא מבקש לחסל את ייבוא העובדים מסין, ולהפוך את מדינת ישראל למונופול כוח אדם, שיגייס את העובדים בעצמו, במקום התאגידים הפרטיים, כדי למנוע, כביכול, סיכוי לפגיעה בזכויותיהם.

אלא שגם אם ברזאני צודק פעמיים -  בפעם הראשונה בטענתו כי עמלות שכאלו נגבות מכל סיני המבקש לעבוד בארץ, ובפעם השנייה כשהוא פוסק (על בסיס הרהורי ליבו) כי למשטרה אין יכולת להרתיע את התאגידים הפרטיים מלגבות עמלות כאלו על ידי אכיפה - הרי שהוא טועה בעניין העיקרי. 


ניתן לגבות עמלות מפולפלות מפועלים סיניים מסיבה פשוטה מאוד: זו עסקה משתלמת מאוד מבחינתם. הם משלמים פחות מ-90 אלף שקל, וזוכים בהזדמנות לחסוך סכום של יותר מחצי מליון שקל. בהקבלה, צעיר ישראלי המבקש להיות עורך דין, וחובש את ספסליה של מכללה לא מתוקצבת ישלם כ-100,000 שקל בעבור הזדמנות ליהנות משכר נמוך בהרבה מזה שיפול בחלקו של פועל הבניין הסיני. גם רואי החשבון, האדריכלים ופרחי הרפואה - בעלי מקצוע שישקיעו שנים רבות ומאות אלפי שקלים מכיסם כדי להגשים את החלום - ישתכרו פחות מהפועל הסיני החרוץ. 

אבל מר ברזאני ועדת ההומניטריסטים המוחאת לו כפיים משוכנעים שהם יודעים הרבה יותר טוב מהסינים מה טוב בשביל הסינים. התשלום הנדרש מהעובדים הסיניים גבוה, ואולי אף גבוה מאוד, אך הם מסכימים לשלמו מרצונם. אך לדעת הפקיד ברזאני, הם אינם אנשים בגירים הכשירים לערוך החלטות כאלו בעצמם ולמען עצמם. הכרעתו המוסרית האישית קודמת לזכויותיהם. הסינים יכולים לקפוץ לו. הממשלה יכולה לחפש אותו בסיבוב. אלפי זוגות של צעירים ישראליים שלא יזכו לקורת גג... ובכן, זה מצער מאוד, אבל שנת הישרים של מר ברזאני קודמת לקורת גג לזוגות צעירים. 

מתחת למציאות משונה מסתתרת מציאות עוד יותר משונה. בישראל יכול פועל בניין סיני להשתכר כמו בן העשירון העליון בישראל. מציאות מופלאה ומשונה - שמוזרה ממנה רק הסברה של צדיקים תמימים ונשמות טובות, הסבורים שהפועלים הסיניים האלו הם מנוצלים. הביורוקרטיה מנצחת את הדמוקרטיה. זכויות אדם הם סיסמה שמאחוריה מסתתרת היומרה הפטרונית והאדנותית של פקידים, הסבורים שלהם נמסר שבט שופטי המוסר. במקום שכר נאה על עבודה קשה - הסינים ישארו בסין, והדירות החדשות יישארו על הנייר. היינו קוראים למצב כזה 'חלמאות', אלא שזו מחמאה גדולה מדי לבדיחה עצובה מדי. את מחירה של הבדיחה נשלם בכניסה לדירה.