סיפור שמתחיל במעשה חלמאות מעצבן, ממשיך בהצעת ייעול שלא תסכימו לה ומסיים, כרגיל, בארדניסטים הרוכבים עלינו. דיו. (כתב: אורי רדלר)
מעשה חלם מספר 1033לחלמאות אין גבול, אבל אין ספק שיש לה הכנסה.
תחקיר מעריב (של גיל מלמד) חושף סאגה של חלמאות, רישול, וחוסר אכפתיות, בניחוח דק ומוחשי של שחיתות, שיגרום לכך שנהגים חדשים וצעירים יצטרכו לערוך השתלמויות נהיגה במגרשים מיוחדים, אף שמומחים אחדים חיוו דעתם כי אין בהם תועלת, ואין למעשה מי שטוען כי יש בהם מועיל.
במשרד התחבורה יודעים כבר שנים כי מדובר בהוצאת כסף לריק. כלומר, שמדובר בהוצאת כסף מכיסו של הציבור והזרמתו לכיסם של המורים לנהיגה ובעלי המגרשים. בירור הנושא הוטל על עדי צוקרמן, רמ"ט תנועה במשרד התחבורה וחסיד מובהק של יוזמת המגרשים, והטיל עליו הקמת "פורום שולחן עגול" שייצג את מגוון הדיעות בנוגע למגרשים. הפורום שבחר צוקרמן מנה את יזמי המגרשים, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ארגון מורי הנהיגה, איגוד כלי רכב דו-גלגלי ויו"ר
מועצת המובילים. האחרון, לא הוזמן כלל לישיבות הפורום. איגוד כלי רכב דו-גלגלי אינו רלוונטי, שכן תקנת המגרשים לא חלה עליו. או, בניסוח אחר, סביב השולחן העגול ישבו אך ורק התומכים בתקנת המגרשים.
במקרה זה, הכנסת
התעוררה בזעם כשהבינה איך צוקרמן ומשרד התחבורה עובדים עליה בעיניים ומגישים לה נתונים מוטעים. אבל לאורך זמן גם עבודתם של עיתונאים חרוצים וגם זעמה של הכנסת לא יועילו. לכל היותר, הם יכרסמו במוקד שחיתות אחד, כשעשרה אחרים עולים ומבעבעים מוגלה ארסית. יש היום במשרד התחבורה עוד פרשיות מסוג זה - ואני לא אומר את זה כי אני יודע על פרשיות כאלו באופן ספציפי. אני אומר את זה כי פרשיות כאלו הן הכרחיות במבנה הנוכחי של לימוד נהיגה, ביטוח ורישוי.
מנגנון הביקורת של השוקבשוק חופשי יש מנגנוני הביקורת מובנים, המבוססים על אינטרס אישי. מה שמונע ממחיר הנעליים לעלות, לדוגמה, הוא סירובם של קוני הנעליים לשלם מחיר גבוה מדי תמורת נעליים. יצרני, משווקי, מובילי ומוכרי הנעליים מעוניינים, מסיבות של אינטרס אישי, במכירת נעליים ולכן נאלצים להוריד את מחיר הנעליים עד שהמחיר ייראה לקונים תמורה איכותית דיה לכספם. כך, בזכות האינטרס האישי, ניתן ליהנות מנעליים זולות ואיכותיות יותר.
מנגנון הביקורת של השוק אינו מושלם, כמובן, אך הוא עקבי, מתמיד ויש בו איזונים פנימיים המונעים שיבושים חמורים מדי. מחיר המוצרים עובר התאמות בלתי פוסקות, כדי לענות על הצרכים המשתנים של הקונים, והמוצרים משתנים בהתאם לטעמם של הקונים.
מנגנון השוק משתבש לחלוטין כאשר משולבים בו גופים שאין להם אינטרס אישי בתהליך המובנה של השוק או כאשר השליטה בתמחור מוענקת לגופים בעלי אינטרס. לדוגמה, אם נמיר את המשא ומתן המתמיד על מחירים בין קונים למוכרים, ב"שולחן עגול" בהשתתפות יצרני הנעליים, משווקי הנעליים, מוכרי נעליים, ומשווקי הנעליים, התוצאה תהיה החלטה שהאינטרס הציבורי הוא בנעליים יקרות יותר. אם רק נציגי הציבור ישבו סביב השולחן, יוחלט כי נעליים איכותיות בחינם הן הפתרון הטוב ביותר. אם נמנה רפלקסולוגים, רופאים פדיאטרים, אופטומטריסטים או נגני עוגב לוועדה מפקחת, נקבל תוצאה התואמת את האינטרס האישי של חברי הוועדה המפקחת. כלומר, נגני עוגב אוכלי קורצה והחלטות הקוראות להעלות את משכורתם של חברי הוועדה המפקחת.
כל אחד דואג לעצמוזה בדיוק מה שקורה בשוק לימוד הנהיגה, הביטוח והרישוי. בשוק זה, הגורמים הרלוונטיים - אלו שיש להם אינטרס אישי ישיר במחיר ובאיכות המוצר - הם הנהגים, חברות הביטוח ויצרני הרכב. כל השאר הם גורמים לא רלוונטיים, שהאינטרס האישי שלהם שונה מאוד מזה של המעורבים בתהליך השוק.
משרד התחבורה אחראי על התקינה וקביעת דמי הביטוח, משרד הרישוי אחראי לרישוי ובדיקת כלי רכב, מוסכי הרישוי אחראים לתיקון תקלות, מורי הנהיגה אחראים על לימוד נהיגה - כולם בוודאי בעלי רצון טוב, אך האינטרס האישי שלהם הוא זה שקובע בטווח הארוך. משרד התחבורה, למרות הרצון הטוב שבוודאי יהיה לראשיו, יחתור להגביר את התקינה ואת שליטתו בדמי הביטוח. משרד הרישוי, למרות מסירותם של הפקידים, יסרבל את הרישול ויהפוך את הבדיקה שרירותית יותר. מוסכי הרישוי, למרות מקצועיותם, ישאפו לתיקונים שאין בהם צורך, לתקנות מחמירות ולמערכת מקיפה יותר של טיפולים על-כל תקלה קטנה. מורי הנהיגה, אף שמטרתם להכשיר נהגים טובים, ישמחו לתהליך לימוד ארוך ונפתל, עם החמרה במתן רישוי.
לכל אחד מהגורמים הנוספים יש אינטרס אישי שונה או מנוגד לזה של הנהגים, חברות הביטוח ויצרני הרכב. תהליך השוק המשובש כאן אינו מתנהל ביניהם אלא במקביל: בין משרד התחבורה לחברות הביטוח ויבואניות הרכב; ובין משרד התחבורה לגורמי הלימוד והתקינה השונים. הנהג, הלקוח, יזכה לכן בהכרח (בטווח הארוך) בביטוח, ברישוי ובלימוד הנהיגה באיכות הנמוכה ביותר שניתן לספק ובמחיר הגבוה ביותר אותו ניתן לספק בלי שיקום מרד צרכנים.
אפשר גם אחרתאבל, דמיינו לכם לרגע עולם בו תהליך השוק היה זה שקובע את התמורה, המחיר והאיכות. בעולם כזה, אין משרד תחבורה המפקח על הרישוי, אין משרד רישוי ולימוד הנהיגה, הרישוי, בדיקות הרכב, תקני הביטוח, והביטוח מסורים כולם לאחריות חברות הביטוח. לאלו יש אינטרס אישי סותר: מחד, הן רוצות לתת רישיון לכל אדם ולכל כלי רכב, שכן ככל שיהיו יותר נהגים, כך תתפח קופתן. מאידך, הן אינן רוצות לתת רישיון לנהגים גרועים ולכלי רכב במצב רעוע, שכן אם כלי רכב כאלו ייסעו בכבישים, יתפחו תשלומי הביטוח.
חברות הביטוח תעשנה מאמץ מרבי כדי לאזן בין הדברים, לתועלתן. הן תשאפנה לביטוח בסיסי זול, אך תתנינה ביטוחים נוספים בתשלום גבוה מאוד או בתנאים הולמים. נהג יוכל לקבל ביטוח רק אם נהיגתו תהיה באיכות הולמת. לחברת הביטוח אין שום אינטרס בריבוי תאונות. כלי-רכב יעברו ביקורת מקיפה ומכוונת לבעיות העלולות לגרום לתאונות.
לגורמים ההיקפיים תהיה מערכת אינטרסים דומה. מורי הנהיגה ישאפו להכשיר נהגים במהירות הרבה ביותר ובאיכות הטובה ביותר, שכן איכות הלימוד שלהם היא שתקבע אם חברות הביטוח תפנינה אליהם נהגים. מורה לנהיגה שתלמידיו יהיו מעורבים בתאונות רבות ימצא את עצמו עד מהרה מחפש תעסוקה בתחום אחר. בעלי מוסכי הרישוי ישאפו, באופן דומה, לבצע את הבדיקות החשובות לתקינות הרכב בנהיגה ולבצען ביעילות מרבית. המעסיק שלהם לא יהיה משרד הרישוי אלא הנהגים וחברות הביטוח. את הנהגים וחברות הביטוח יהיה הרבה יותר קשה לשכנע לפעול בניגוד לאינטרסים של הנהגים וחברות הביטוח.
יבואניות הרכב תהיינה נתונות אף הן ללחץ תלת-כיווני. מכיוון אחד, רצונן יהיה להביא כלי רכב יקרים ועתירי אבזרים הקוסמים לנהגים. מכיוון חברות הביטוח יופעל לחץ לצייד את הרכב באמצעי הגנה מקיפים. מכיוון הלקוחות יתקיים לחץ מתמיד להורדת המחיר.
הנהגים והציבור בכללו יזכו לביטוח מוזל, בטיחות מוגברת, הוראת נהיגה יעילה ואמינה ותיקון רכב לרישוי, שיהיה מכוון לבטיחות הרכב, ולא לתיקונים מיותרים. המערכת הזו - מערכת מוטית שוק - לא תהיה אידאלית, כמובן. זו מערכת כלכלית שבה פועלים בני-אדם, על בעיותיהם ועל חולשותיהם. אבל היא תעבוד הרבה יותר טוב מהמערכת הנוכחית והבקרות והאיזונים בה יהיו מובנים ויעילים. מיליוני אנשים יבצעו מדי יום ובהתנדבות את עבודת הבקרה והאיזון, משום שהם יוכלו להפעיל את שיקול דעתם ואת העדפותיהם לקידום ענייניהם האישיים.
ואולי אי-אפשר אחרתהסיכויים לכינון מערכת כזו קלושים, והמכשול העיקרי אינו מעשי או כלכלי כי אם נפשי ורגשי. השינויים המבניים שתובע מעבר למערכת מבוססת שוק הם זעירים. אין צורך בהקמת גופים חדשים או בשינוי יסודי במפת הגורמים המעורבים בפלח זה של חיינו. אפשר לכונן מערכת כזו כמעט מהיום למחר.
אבל עבור רוב אזרחי ישראל מערכת כזו תיתפש לא כתקווה אלא כאיום. במערכת שוק, כל אדם נדרש לערוך החלטות עבור עצמו, והוא חשוף לסיכויים ולסיכונים שבחירתו עשויה להביא. מצב כזה, עבור מי שהתרגלו להיעדר חופש לבחור, נתפש כאיום. לא כך יוצגו הדברים, כמובן. בתגובות בתחתית מאמר זה נזכה לראות חששות מחברות הביטוח, ממקרי קצה, מנהגים העולים על הכביש בלי רישיון, ממורים לנהיגה חפפנים, וכן הלאה.
כל המקרים האלה קיימים גם היום, והנחה סבירה היא ששכיחותם היום תהיה גבוהה מבתוכנית שהותוותה כאן. כל זה לא ישנה, שכן מה שמטריד רבים אינו המצב בפועל כי אם החשש מהתמודדות עם המציאות באופן עצמאי. האחריות של המדינה לרישוי וללימוד נהיגה אינה מבטיחה שהרישוי או לימוד הנהיגה יהיו טובים יותר, אך היא מסירה מעל האזרח את האחריות לגורלו ומפקידה אותה בידי האל עמום הצורה של "הממשלה," "הרשויות" ו"המומחים."
הנטייה הטבעית הזו של רובנו - לבחור למכור את בכורת חירותנו בעבור נזיד העדשים של יש-מישהו-שממונה-על-זה - תורמת להגברת הילודה של יצורים מוזרים. רבים מאיתנו נהנים לקבול על חוקים ותקנות חדשים, במיוחד כאשר אלו פוגעים באופן ישיר וברור בחופש שלנו, אבל בתוך זמן קצר נוצרת סביב החוקים והתקנות האלו קואליציה מוצקה של אנשים המצדיקים את הגבלת החירות לטובת "תועלת הכלל" מעורפלת. אותה "תועלת הכלל" אינה חייבת להימצא במציאות. למעשה, ברוב המקרים יולדים החוקים והתקנות נזק לכלל. המשיכה לתמוך בחוק טמונה לא במה שהוא יכול להשיג באופן ממשי, אלא בפטור שהוא מעניק לתומכיו מאחריות לגורלם.
כמה שנים אחרי חקיקת החוק נוטים רבים לראות בו לא גזירה או מגבלה, אלא נתון טבעי. כך הם פני הדברים. עוד כמה שנים חולפות, ורוב האנשים לא רק שרואים בחוק ובמגבלה המלאכותית דבר טבעי, הם קוצפים על מי שמעז להעלות את הרעיון שאפשר היה בלעדיו. לא רק שכך היה תמיד - פשוט אי אפשר אחרת: אם תוסר המגבלה, אנשים ימותו ברחובות. אם הממשלה לא תדאג לצורך מסוים, הרי שהצורך הזה לא יתמלא ואנשים יוותרו חסרי אונים מול איתני הכלכלה.
הפוליטיקאים, כתמיד, ששים לנצל חולשה זו ולקנות להם דריסת רגל נוספת בחלקתו של הפרט. פוליטיקאים שרוממות אל ו"טובת הכלל" בגרונם, ומעשיהם ארדניזם נמוך מצח אינם עניין חדש. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ואם אפשר לנצל חולשה, אז למה לא? עצוב שאנו מאבדים בהדרגה את היכולת להבין זאת.
אקו"ם