על גז, גזל והוגו צ'אבס

הם מבטיחים לנו נורווגיה, אבל מה שנקבל הוא וונצואלה. הצעת חוק שהונחה על שולחנה של הכנסת מבקשת להעלות במידה ניכרת את התמלוגים על הפקת משאבי טבע, ובמיוחד גז) ולהעלות את שיעור מס החברות על החברות המפיקות. ההכנסה הנוספת, גורסים מעלי ההצעה, צריכה להיות מופנית לקרן פיתוח עתידי מיוחדת, כאשר הממשלה תהיה רשאית להשתמש לצרכיה רק בריבית שצברה הקרן, אך לא לגעת בהכנסות הקרן עצמה. מעלי הצעת החוק חושבים על נורווגיה וקרן הפנסיה האגדית שלה, שמומנה מהכנסות הנפט. אבל לא זה מה שיהיה בפועל. מישהו אמר צ'אבס ולא קיבל? (כתב: אורי רדלר)

הצעת החוק כוללת מספר שינויים ותוספות לחוק הנפט, פקודת המכרות ופקודת מס ההכנסה. הסעיף העיקרי בחוק הוא תיקון של פקודת מס הכנסה, המטיל מס חברות בשיעור של 60 אחוז על מפיקות גז או נפט. סעיף נוסף מעלה את התמלוגים על הפקת מחצבים (קרי, מפעלי ים המלח) משלושה עד חמישה אחוזים לעשרים אחוזים. סעיף אחר מעלה את התמלוגים על הפקת גז או נפט מ-12.5 אחוז ל-20 אחוז; וסעיפים נוספים כוללים הטלת פיקוח על מחירי הגז או הנפט הנמכרים, ביטול פטור ממסים על הוצאות חברות הפקה (וביטול ההיתר לשר האוצר לקבוע הוצאות כאלו כהוצאה מוכרת).  

משמעות סעיף הפקת המחצבים אינה נהירה לי לגמרי, ואפשר שכוונתו היא "הכנסת עז" בסגנון משרד האוצר: העלאת הצעה שעופר ובנו ילחמו להוצאת הסעיף המזיק ביותר להם בה, כשהם מותירים את הסעיפים האחרים בעינם.

באילו הכנסות מדובר?

מול חופי ישראל התגלה גז טבעי בכמויות גדולות. ההערכות לגבי שוויו משתנות, אך סוברים כי מאגר "תמר" ומאגר "לווייתן" - עשויים להניב לאורך חייהם הכנסות של כ-130 מיליארד דולר. יש גורמים האומדים את פוטנציאל הגז הטבעי שלא התגלה עדיין מול חופי ישראל בסכום נוסף של 170 מיליארד דולר.

אם נניח (הנחה סבירה) כי אורך חייהם של מאגרי הגז הוא כ-25 שנה, הרי שלפי הצעת החוק תוכל מדינת ישראל ליהנות מהכנסות מתמלוגים בגובה של מעט יותר ממיליארד דולר לשנה ועוד הכנסות ממסים בגובה של 1.9 מיליארד דולר לשנה. כל אלו יניבו למדינה סכום של 2.9 מיליארד דולר - שהם קרוב ל-11 מיליארד שקל.

אלו סכומים מוערכים, כמובן, ועשויים להיות גורמים רבים שישפיעו עליהם. אם המדינה תגביל מאוד את מחיר הנפט הנמכר, לדוגמה, עשויות הכנסות החברה המפיקה לצנוח, ועמן גם המס המשולם.

הערה בצד: אחד התיקונים לחוק הנפט (סעיף 33) קובע כי שר האוצר יכול לקבוע "בצו את מחירו העליון של נפט הנמכר לצרכנים בישראל על ידי בעלי-חזקות המספקים יותר ממחצית תצרוכת הנפט השנתית." אבל תחת אותו סעיף נאמר קודם כי "השר רשאי... לחייב בעלי-חזקות לספק תחילה, במחיר השוק, מן הנפט שהם מפיקים... אותה כמות נפט ומוצרי-נפט הדרושים, לדעת השר לתצרוכת ישראל." בין היכולת לקבוע בצו ובין החיוב למכור במחיר השוק יש סתירה, כמובן, והמחוקק יידרש לתת על כך את דעתו.

הצעת החוק גורסת כי מדי שנה תועברנה ההכנסות ממיסוי ומתמלוגים על הפקת הגז ל"קרן הלאומית למשאבי טבע ולפיתוח המשק והחברה." הקרן תצטבר, ומדי שנה תפריש לקופת המדינה ולהוצאותיה סכום שלא יעלה על גובה הרווח בקרן (היינו, סכום שלא יעלה על הריבית על השקעותיה).

מסכום זה יש לגרוע, כמובן, את הסכומים שייגרעו מקופת המדינה, שכן כספי המס והתמלוגים יועברו לקרן ולא למדינה. אם במשרד האוצר יושבים אנשים נבונים, הם יבינו על נקלה כי אין זה הגיוני להעביר לקרן הלאומית את כלל ההכנסות מתמלוגים וממסים ויש לנכות ממנו את הסכום הנגרע מהכנסות המדינה. במלים אחרות, יש לגרוע את התמלוגים והמסים שהיו מתקבלים לפי החוק הקיים - סכום בשיעור של  1.5 מיליארד דולר (5.65 מיליארד שקל) לשנה - מהקרן הלאומית. אנו נותרים אם כן, עם הכנסה נוספת "נקייה" של בערך 5 מיליארד שקל לשנה.

לא נורווגיה

ההכנסות הנוספות הצפויות לקרן הלאומית הן נאות, אך רחוקות מאוד מרמות נורווגיות. נורווגיה ייצאה השנה נפט בהיקף של 73 מיליארד דולר, וממשלתה נהנתה מהכנסה נטו של 44 מיליארד דולר. ושנת 2009 אפילו לא הייתה שנה מוצלחת במיוחד מצד מחירי הנפט. בניסוח פשוט, כלל ההכנסה נטו בקרן הלאומית (125 מיליארד שקל לאורך 25 שנה) נמוכים בכ-30 אחוז מההכנסות נטו של נורווגיה מנפט בשנה חלשה.

ההכנסות הכבירות שמפיקה נורווגיה מנפט, בתוספת לחשמל חינם לכל פועל (החשמל במדינה מופק ממפעלים הידרו-חשמליים) מאפשר לה לממן חלק ניכר מהוצאותיה. בשנים טובות, הכנסות הנפט מתקרבות ל-40 אחוז מהכנסות המדינה, ולממשלת נורווגיה אפשרות לממן גירעונות מסחררים בתקציב (85 מיליארד שקל השנה) ועדיין לא לגעת בקרן החיסכון שלה.

הסכומים עליהם מדובר בישראל צנועים הרבה יותר. אתר תעמולה למען שינוי החוק בשם "פעולה אזרחית" גורס כי באותם חמישה מיליארד שקלים יתרחש נס פך השמן, והם יספיקו לא רק לקרן דשנה בסגנון הנורווגי אלא גם ל"מהפכה בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתעסוקה, בדיור ובתשתיות." הכסף ישמש גם לקרן למען עתיד ילדינו וגם, כאן ועכשיו, כדי "להעלות באופן משמעותי מאד את הרמה והאיכות של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, לשפר באופן דרמטי את איכות חייהם של כל הגמלאים והקשישים, לבנות דיור ראוי לבודדים ומשפחות, לשקם את ההשכלה הגבוהה, לאמץ מדיניות לאומית לתעסוקה והשבה לעבודה, להגן על הסביבה, לפרוש מערכת תחבורה ציבורית מודרנית בכל הארץ ועוד."

וגם לא הולנד

הסיבה הנקובה העיקרית להקמת קרן חסכון לעתיד, במקום להוציא את כל הכסף על הגדלת התקציב היא מה שמכונה "המחלה ההולנדית." בהולנד, כך הסיפור, התגלתה כמות גדולה של נפט בקידוחים בים הצפוני, ההכנסות הגבוהות הובילו לייסוף המטבע, לפגיעה בכדאיות הייצור, לאינפלציה ולשאר רעות חולות. במונחים כלכליים, המשמעות העיקרית של גילוי משאבים טבעיים היא שחברות ההפקה יכולות להרשות לעצמן לשלם לעובדיהן שכר גבוה הרבה יותר, ועל כן גורמות לעליית שכר במשק כולו ולהפחתת הכדאיות של ייצור בענפים אחרים.

זו, מכל מקום, התאוריה הכלכלית בנושא. במציאות, כלכלת הולנד לא נקלעה למשבר מתמשך. גילוי משאבי הגז הגדולים בהולנד הוביל אמנם לכמה שנים בהן ייצוא הגז דחק את רגלי ענפי הייצור האחרים, אך המדינה התאוששה במהירות ולאורך השנים הייצוא וההשקעות הזרות בה היו גדולות ואיתנות בהרבה מאלו של שכנתה הנבונה יותר, כביכול, נורווגיה. המחלה אינה הולנדית ואינה מחלה. זו תיאוריה כלכלית שלא עמדה במבחן המציאות.

זאת ועוד, הסיכוי הגדול ביותר להחמרה במחלה הוא תוצר של הסכמי שכר קיבוציים, כלל משקיים, בהם כאשר שכרו של גורם אחד עולה עולה גם שכרם של אחרים, בלי קשר לשינוי בפיריון שלהם. לו היו שלי יחימוביץ' וחבריה, מעלי הצעת החוק, מעוניינים במניעת המחלה ההולנדית, היה עליהם לתבוע ביטול הסכמי השכר הקיבוציים.

קרן קללה

קל להבין את ההיגיון הפוליטי והכלכלי מאחורי התביעה להקמת קרן לאומית. מעלי הצעת החוק הם אנשים מציאותיים. הם יודעים כי אם הכנסות הגז תזרומנה כולן לידי משרד האוצר, איש לא יתקע לידם כי הן תגענה לאותה מהפכה חלומית "בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתעסוקה, בדיור ובתשתיות." הנחה סבירה יותר היא שמשרד האוצר יקצה את הכסף לתשלום חובות, מימון תקציב שוטף, וצרכים שוליים אחרים מעין אלו. נעילת הכסף בקופה, הרחק מידיו החמדניות של שר האוצר, תאפשר לפחות להמשיך לחלום על עתיד בו אכן יישפכו עשרות מיליארדי שקלים לצרכים אלו.

אבל ספק אם עשרות מיליארדי השקלים אכן יעמדו לרשות המדינה בעתיד. הוגי החוק, וגם אנשי "פעולה אזרחית" מדברים נכבדות בדוגמאות כמו אוסטרליה, ארצות-הברית או קנדה, כמדינות ששינו את חוקי המיסוי והתמלוגים שלהם באחרונה, והן נהנות מהכנסות מוגדלות, בלי להבריח משקיעים. כולם דופקים את המשקיעים, הם אומרים, ולכן אנו לא נפגע אם נצטרף למקהלה.

אלא שדין אחד לזאוס ודין אחר לפר: דין שינויי המדיניות השרירותיים של ארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה או רוסיה אינו כדין ממדינת ישראל. באדמת קנדה טמונים 13 אחוז מעתודות הנפט בעולם, והיא המפיקה השביעית בגודלה בעולם של נפט. אוסטרליה היא ארץ המכרות העשירה בעולם, ומאדמת ארצות-הברית ורוסיה מופקים 40 אחוז מהגז הטבעי המופק בעולם. יש להן עמדת לחץ. קשה לוותר על מכרות הזהב באוסטרליה. קשה לוותר על ארצות-הברית או רוסיה.

על ישראל אפשר לוותר. כלל עתודות הגז הטבעי המוכחות שנתגלו עד היום בישראל מהוות 0.4 אחוז מכלל העתודות המוכחות בעולם, והפקת הגז הטבעי בישראל, כאשר תגיע לשיאה, תציב אותה במקום ה-28 בעולם, עם 0.8 אחוז מהתפוקה. זה נחמד, אבל רחוק מאוד מעמדת לחץ: ישראל תמשיך להיות שחקן שולי, שניתן לוותר עליו בקלות. ויוותרו עליו בקלות.

שחקנים שוליים אינם יכולים לשחק לפי אותם כללים המנחים שחקנים מרכזיים. כדי למשוך ולשמר משקיעים, עליה לפתותם בתנאים טובים יותר. שחקנים שוליים  המתנהגים כמו שחקנים מרכזיים ומשנים את כללי המשחק בהתאם לגחמות הפופוליסטיות של השליטים ויושבי בית המחוקקים הם שחקנים הסוללים את דרכם אל מחוץ למשחק. זה קורה אפילו לשחקנים מרכזיים יותר (הוגו צ'אבס כבר אמרנו?). בתמונה הבלתי-יציבה של המשבר העולמי המתמשך, ממשלות המשנות את מדיניות המיסוי שלהן בעקבות כל תגלית הן דגל אזהרה למשקיעים.

170 מיליארד הדולר הממתינים להתגלות - 170 מיליארד דולר העשויים, גם בשיעורי המיסוי והתמלוגים הנוכחיים - להפיק הכנסות גדולות הרבה יותר למדינה, יישארו תאורטיים. מימרה נודעת אומרת כי "טיפש וכספו במהרה ייפרדו." רוב המשקיעים אינם טיפשים, ואינם חפצים בפרדה מכספם. אם הם יסברו כי את העסק כאן מנהלים כרמל שאמה, שלי יחימוביץ' ודב חנין, הם לא ירצו להשקיע ו-170 מיליארד הדולר שבמעמקי הים יישארו במעמקי הים. אנחנו נשאר בלי הכסף ובלי המשקיעים.


וכדאי לשים לב

לפני שנתיים, לקראת הבחירות לראשות הערים בישראל, הוורידו לחייהם של סוציאליסטי ישראל: מסע אינטרנטי נמרץ, מלווה בפעילות אנרגטית של צעירים חדורי התלהבות, הוביל להישג עצום: המועמד הקומוניסטי לראשות ערית תל-אביב, דב חנין, זכה לתמיכה של כשליש מהבוחרים בתל-אביב. חנין לא ניצח, אך מסע הבחירות שלו הראה כי ניתן לזכות בהצלחה לא מבוטלת כאשר מועמד שדעותיו רחוקות מאוד משל רוב הציבור זוכה למעטפת משכנעת של הצעות פופוליסטיות, שירצו ציבור רחב.

מאחורי מסע הבחירות של חנין עמד היועץ האסטרטגי רון ורבר - חרב תועמלנית להשכיר, ששימש בין השאר גם את זכייניות ערוץ 2, ארגון בעלי תחנות הדלק ואת מסע הבחירות של ראש עיריית בוקרשט, סורין אופרסקו. ורבר הוא גם האיש העומד מאחורי מסע התעמולה הנוכחי של "פעולה אזרחית," למען שינוי רטרואקטיבי של חלוקת הכנסות הגז הטבעי שהתגלה מול חופי ישראל.

המתכונת ששימשה במסע התעמולה של אופרסקו בבוקרשט ושל חנין בתל-אביב חוזרת על עצמה: בחזית המאבק מוצגת דמות רכת דיבור ומבע. הפעם מדובר ברב מיכאל מלכיאור. בשטח, פועלים אתר "פעולה אזרחית" ואתרים כמו "העוקץ" (אחד ממקימיו, יצחק ספורטא, הוא חלק מצוות ההקמה של מסע התעמולה), "שינוי ירוק" (נעם סגל, כנ"ל) או "עבודה שחורה" (רנית היימן, כנ"ל), בלוגרים כמו  שוקי גלילי (כנ"ל) ואנשי אקדמיה כמו אמנון פורטוגלי (כנ"ל). רובם, כמובן, אינם חושפים במפורש את היותם חלק ממסע התעמולה.

האם יש קשר בין הצעת החוק עליה חתומים חנין ושות', ומסע התעמולה שמוביל ורבר (בחסות בובת הגרב מלכיאור)? קשה לדעת. מה שבטוח, יש סרט ביו-טיוב. בסרט מוצג יצחק תשובה, "ברון הגז," כמי שמשפיל את דגל ישראל לטובת דגל דיוקנו והדולר, והופך בחסות הגז לענק המאיים על תושבי ישראל, מחשיך את רחובותיה, ומבזה את הכנסת ואת החוק, עד שפעולה קולקטיבית של אזרחיה הקטנים והזועמים של ישראל מצליחה לרוקן את הברון מהגז ולהזרים את הכנסותיו להפוך את ארצנו לארץ נהדרת, פורחת ומשגשגת. מי אמר צ'אבס ולא קיבל?