פה-ערים ועוני

כשהייתי ילד, בטיולי תנועת הצופים, היה מדריך אחד שנהג להסתובב ולקרוא אלינו: "לא לפתוח פה-ערים!" היום אני יודע, שהוא התכוון שלא נפתח פערים ולא נלך לאיבוד בין השבילים. אבל אז השתכנעתי שמדובר במשחק מלים לא מובן, הקשור כנראה לערמה ולרמאות. שנים רבות חלפו, אבל מסתבר שלא פסו מן העולם אלו שפותחים "פה-ערים" ומקוננים מרה על הפערים ההולכים וצומחים בחברה הישראלית. (כתב: אריה פרלמן)

במאמר ב"העין השביעית" (08.09.2009) בשם "שקט, מתעשרים" מתלונן אורן פרסיקו על כך שהתקשורת הישראלית מצניעה את אי-השיוויון הגדל במדינה:

"אתמול פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני סקר ההכנסות לשנת 2008. התמונה שעולה מהנתונים מדכאת – אי-שוויון אשר רק גדל והולך. בשנה האחרונה גדל הפער בין שכר העניים ביותר לשכר העשירים ביותר....
העיתונים דוחקים את הדיווחים על פערי השכר למדורי הכלכלה, וגם שם ממסגרים אותם באופן מתון ולעתים אף מתעלמים מהם לחלוטין."

 

או, למשל, במאמר "תעודת עניות" מאת רותי סיני (nrg, 05.07.2010) :

"כאשר מדברים על פערים, כשאומרים שישראל מובילה בעולם המתועש באי שוויון כלכלי מדברים בדיוק על זה, על ההבדל בין הכנסתו של קופאי בתחנת דלק ובין הכנסתו של מנהל חברת הדלק."

אבל מהו אותו פער נורא, אותו 'אי-שוויון כלכלי' האמור לזעזע כל אחד מאיתנו, שלא לדבר על אמות הסיפים? ראשית, כדאי לבחון את הפער ברמה המעשית.לדוגמא, נאמר שבכיתה מסוימת שבה 30 תלמידים ציון 'עובר' הוא 60. העשירון העליון בכיתה, 3 תלמידים, זכה לציון ממוצע של 90. ה'עשירון התחתון', שגם הוא מונה שלושה, קיבל ציון ממוצע של 58. פער הציונים, מכאן, הוא 32 נקודות.

שנה חלפה, ואנו שבים לבחון את ציוני התלמידים: הכיתה כולה התקדמה: ה'עשירון העליון' קיבל ציון ממוצע של 98, ואילו ה'עשירון התחתון' התקדם לממוצע של 62. במלים אחרות, הפער בין 'עשירים' ל'עניים' בכיתה גדל ב-11 אחוז והוא עומד כעת על 36 נקודות.

אפשר להתאבל על הצמיחה המצערת בפער הציונים ובאי-השוויוניות, אבל אפשר גם להסתכל על חצי הכוס המלאה: 'עניי' הכיתה התקדמו ועתה ממוצע ציוניהם טיפס מעל לסף הקריטי שבין הצלחה לכישלון.

בחיים, בניגוד לדוגמה התיאורטית, קשה הרבה יותר להגדיר מהו עוני ומיהו עני: האם כדאי לבחון זאת על-פי רמת ההכנסה? לפי ההוצאות החודשיות? בהתאם למדד העוני?

דרך טובה אחת לבחינת מצבם של משקי בית היא להציץ אל תוכם: להיכנס אל ביתה של משפחה ולראות אם יש בו מכשירים המאפשרים קיום סביר כמו מקרר, מכונת כביסה, יכולת לבשל ולחמם מזון (תנור / גז / מיקרוגל), אמצעי תקשורת עם העולם החיצון, ואמצעי בידור בסיסי.

אם נבחן את מצב העניינים בשנים האחרונות (1999-2008) נגלה כי מצבם של העניים ביותר, העשירון התחתון, השתפר בהתמדה משנה לשנה, למרות שמהלך רוב התקופה התנהלה מדיניות 'קפיטליסטית אכזרית', שהייתה אמורה לדרדר את מצבם של העניים עד עברי פי פחת.

במכשירים החיוניים, כמו מקרר, מכונת כביסה ואמצעי בישול נדמה כי מצבו של העשירון התחתון דומה מאוד לזה של עשירונים אחרים: כמעט לכל עני יש מקרר, תנור בישול ו/או כיריים לבישול (99 אחוז במקובץ). השינוי העיקרי הוא ביחס בין המוצרים: בין העניים היום יש הרבה פחות המחזיקים בתנור לבישול ולאפייה, והרבה יותר המחזיקים בכיריים ובתנור אפייה כמכשירים נפרדים.  המכשיר החיוני היחיד בו חל שינוי ממשי באחוזי הבעלות הוא המיקרוגל, עם עליה מ-30.9 אחוז ב-1999 ל-62.3 אחוז (2008) בעשר השנים האחרונות.

בתחום התקשורת יש עליה דרמטית ברמת החיים של עניי העשירון התחתון: ל-80 אחוז יש טלפון נייד, שיעור המחזיקים בטלוויזיה ירד וכך גם שיעור המחוברים לכבלים וללוויין, אך במקביל זינק שיעור המחוברים לאינטרנט (מ-2.3 אחוז לפני עשור ל-27.6 ב-2008) ומספר המחזיקים במחשב שילש את עצמו (מ-16.1 ל-49.3).

אך העשירון התחתון מחזיק גם במוצרים שקשה מאוד ליישבם עם תמונה של המקרר הריק, רעב, עוני ומצוקה חמורה: לכחמישית מבני העשירון התחתון יש מכונית, שיעור המחזיקים במזגן כמעט שילש את עצמו (כמעט 42 אחוז היום) ואולי מפתיע מכל, כ-42.7 אחוז מאלו המוגדרים 'עשירון תחתון' מחזיקים בשני טלפונים ניידים, אף שלשני שליש מהם יש גם טלפון קווי.

גם הנתונים על צפיפות הדיור מעוררים מחשבה. בדירות קנויות מתגורר העשירון התחתון בתנאים לא נוחים במיוחד: כשש נפשות בקצת יותר משלושה וחצי חדרים. אבא ואמא בחדר אחד, שלושת הילדים בחדר שני, וסבתא במרפסת הסגורה. בדירה שכורה מתגוררים בני העשירון התחתון שלושה בדירה של 2.8 חדרים בממוצע. לא תענוג גדול, אבל רחוק מאוד מסיפורי צ'ארלס דיקנס או הגטו היהודי.

הפה-ערים הם פערים של קנאה. למשפחה הענייה מצידו האחד של הכביש יש מקרר, מכונת כביסה, תנור, וטלפון נייד - אך למשפחה העשירה, מצידו האחר של הכביש, יש את כל אלו וגם מזגן, מחשב, חיבור לאינטרנט ומכונית.

עוברות כמה שנים, וגם ידה של המשפחה הענייה משיגה לרכוש מזגן ומחשב, להתחבר לאינטרנט, לקנות מיקרוגל ולהוסיף טלפון נייד שני. אבל גם מצבה של המשפחה העשירה משתפר: היא קונה מכונית נוספת, נייד נוסף, עוד טלוויזיה בחדר ההורים וגם מייבש כביסה.

השיפור ברמת חייהם של העניים אמיתי ומוחשי ובכל זאת, אנשי הפה-ערים ממשיכים לזעוק על "גידול בחוסר השיוויון בין עשירים לעניים." מדוע צרה עינם בג'קוזי של השכן ובשנת המודל של המכונית? מדוע הקנאה במסך הפלזמה שמעבר לכביש? האם כשלשכן יש מייבש כביסה פוחתת ההנאה מכך שלילדים יש מחשב למשחקים, לצ'טים עם חברים ולכתיבת עבודות לבית-הספר? האם האח הדקורטיבית בווילה של השכן מפחיתה את העונג מהמזגן החדש?

במקום להביט תמיד אל האופק הבלתי-מושג, לפתוח פה-ערים ולקבול על מה שאין, אולי כדאי להביט לאחור, לברך על ההישגים שהושגו ולזכור כי דווקא הקפיטליזם החזירי והמושמץ הוא שהביא אותם עד הלום.