יצא לי לראות אתמול את הכתבה המצויינת של טליה פלד-קינן על הסיפור הבלתי נתפס של משה אופיר, ששכל את אשתו, גלית סעדה-אופיר בגלל רשלנות רפואית בהדסה עין כרם. הכתבה שודרה ב"המקור", תכנית תחקירים ראויה לגמרי, אופציה נפלאה לפסטיבל הטראש של "האח הגדול".
עקבתי אחרי הסיפור הזה מהרגע הראשון. יחד עם איילה חסון ביקרנו בבית המשפחה למחרת האסון, בדצמבר שעבר. גלית, למי שפיספס, בת 37, דוקטורנטית מצטיינת, אם לילד (זוהר, היום בן כמעט שנתיים), באה להדסה לניתוח קיסרי מתוכנן מראש, עם תאומים בבטן. היא יצאה משם ישר לבית הקברות. לתאומים שלום.
משה והתאומים. צילום: פלאש90שיחזור האירוע, על פי ממצאי הועדה שבדקה אותו, מעורר פלצות. האשה הזו מתה סתם. ככה סתם שכבה לה שם במחלקה ודיממה למוות, בעקבות הניתוח. רשלנותו של הרופא התורן במקום, ושל האחות האחראית (בכתבה אתמול התברר שזו היתה המשמרת הראשונה של האחות הזו בתפקיד הזה) גרמה להם לא להתייחס לתלונותיה, להזניח אותה, לא לבדוק אותה, פשוט להפקיר אותה למוות. היא דעכה שם, ודעכה, והמשיכה לדעוך, עד שגמרה לדמם ומתה.
השאירה אחריה את משה, בעל אוהב, עם שלושה ילדים, אחד בן פחות משנה ושניים בני יומם, ומשפחה ענקית ומרוסקת. קלות בלתי נסבלת של זילות חיים, של רשלנות פושעת, אם לא למעלה מזה. איך שלא מסתכלים על הסיפור הזה, מאיפה שלא בודקים אותו, מהיכן שלא מציצים לתוכו, הזעם פשוט עולה על גדותיו. הרופא, או האחות, אומרים שלא שמו לב שהיא חיוורת, אולי בגלל עורה הכהה. פשוט בלתי נתפס. בכתבה של פלד-קינן התברר שגם היום, שנה אחרי האירוע, ממשיך כל קומפלקס הנשים והיולדות בהדסה להיות מופקר עם רופא אחד, מכסימום שניים, במשמרות ארוכות. מדובר בעשרות נשים מאושפזות שפשוט מוטלות שם. אם למישהי אין מזל והיא מדממת? שתמות.
גלית אופיר-סעדה. דיממה למוותהעניין הוא, שבניגוד לרשלנויות במקומות אחרים, נניח בצבא, שם מדי פעם מדיחים אנשים, מענישים, מעבירים מתפקיד, הרי שבכל הקשור לרופאים ובתי חולים, יש קשר של שתיקה. הרופא עוד עובד, גם האחות. יכול להיות שיהיה שימוע במשרד הבריאות. מתי? אין תאריך. אולי אחרי שעוד אחת תמות אחרי לידה.
ואין מה לעשות. חוץ מכתבות מצויינות בתכניות תחקיר (בשביל זה בדיוק המציאו את התחקיר הטלויזיוני), ואולי עוד משהו: מתכננים לידה? לא בהדסה. עד שלא יתברר מה נעשה שם לאחראים בעקבות מותה של גלית סעדה-אופיר, סתם ככה בגלל הזנחה פושעת של רופא ואחות, ב-12 בדצמבר 2008.
אקו"ם