אילת, פלד, פסטיבל ראש פינה ומבקר המדינה

הייתי באילת. כנס העיתונות השנתי. יוזמה של יוסי בר-מוחא שצוברת תאוצה. כנסים זה קול עכשיו, כמעט לכל אחד יש כנס, וגם לנו מגיע. וברצינות: נוכחות מרשימה, פאנלים מעניינים (חוץ מזה שבהנחייתי), שמוזינג הכרחי. בקיצור, טוב לתעשיה הקורסת שלנו.
אני דווקא רציתי לכתוב על העיר. אילת.כי כמה שבועות קודם, נסעתי לעקבה. עם הילה ואלונה (האשה והילדה, בת שנה ו-7), למלון "קמפינסקי" החדש. המץ'-אפ הזה, קמפינסקי עקבה מול "הרודס" אילת, לא מותיר לנו סיכוי. וזה חבל, וזה כואב, כי מגיע לנו סיכוי. הים אותו ים (אדום), ההרים אותם הרים (אדומים מאוד), מזג האויר זהה, הכל אותו דבר. רק ששם מקסים, ובצד שלנו לא.

אפשר להשחית הרבה מילים למה החבילה שמקבל התייר הממוצע אצלנו עלובה בהשוואה לחבילה מקבילה בחוץ לארץ. העניין הוא, שעכשיו, כשזה ממש ממול, זה מפחיד. זה מתחיל בשירות, בתודעת השירות. בנקיון. באוירה הקסומה והשלווה, מול אוירת המגפון והצרחנות בצד שלנו. באוכל. ביחס הכללי. באיכות המתקנים. כמעט בכל פרמטר, הירדנים עושים לנו בית ספר. נהנינו מאוד בעקבה (במלון, לא בעיר. לא יצאנו העירה), וזה היה עצוב. כי מושקעים שם עכשיו מאות מיליונים בהקמת הרבה בתי מלון. ויהיו גם בתי קזינו. המעבר מכאן לשם אורך בסביבות רבע שעה ידידותית. אחרי שבע דקות נסיעה, ומי שיישאר בצד שלנו ייצא פראייר.

זה לא שיש לי משהו נגד הרודס אילת. להיפך. אחלה מלון. מהטובים בעיר. העניין הוא, שהסטנדרט הישראלי כל כך נמוך, שלא צריך להתאמץ כדי לבלוט. אף אחד לא שם לב לפרטים הקטנים. לרעש. ללכלוך על השטיח. הסחבקיה הישראלית חוגגת מסביב, הרעש בלתי נסבל, השירות לא יותר מסביר. לא בהרודס, בכל מקום. לפני יותר מחודש הייתי במרוקו. על פי הסטנדטים של מלונות מרקש, באילת אף מלון לא מתקרב לשלושה כוכבים. ואני רציני לגמרי. זה מדכא וזה מדאיג. אז לפני שאנחנו מקטרים למה לא באים לכאן תיירים (היה תחקיר מתמשך בידיעות בעניין הזה לאחרונה), אנחנו חייבים לאתר את הבעיה ולהבין: אנחנו פשוט לא בליגה. לא במשחק הזה. וכל מי שבא לכאן בלי סיבה אישית מיוחדת, פשוט פראייר.

פלד:

בתיק תקשורת היה אייטם על מעריב. צפיתי ורתחתי. יכול להיות שפיברקנו ראיון עם איל פלד? הרי ישבו שם זוג הוריו של האיש, יחד עם מנחה המוכר לי היטב (עוד מבית הספר), וביחד יצרו רושם שעיתון בישראל המציא מהרהורי ליבו ראיון עם איש תקשורת ידוע שמחלים מאירוע מוחי, הדפיס אותו, הפיץ אותו, וחזר הביתה בשלום.
הלכתי לבדוק את הסיפור. ובכן, אפשר להירגע. לא המצאנו שום דבר. איל פלד נראה באחד הלילות יושב על הבר באחד המקומות המוכרים. כתבת של מעריב הרימה לו טלפון למחרת. התנהלה שיחה בת כ-20 דקות. הכתבת הזדהתה באופן מלא. פלד דיבר ושיתף פעולה ברצון. יותר מזה: למחרת, התנהלה שיחה נוספת והוא הודה לכתבת.
יכול להיות שהיו אי דיוקים בשולי הראיון (בעיקר בקשר לקצב השיקום). אבל היה ראיון, הוא פורסם, הוא נערך והוצג בצורה הכי מפרגנת שיכולה להיות ולא היתה בו שום שרלטנות או גניבת דעת.

אז מה קרה כאן בכל זאת? את זה אני משאיר לכם, ולביטוח הלאומי. במקרים כאלה, מתעוררים ויכוחים, שיכולים להגיע לבתי משפט, באשר למידת הנזק והפיצוי שמגיע לאנשים שנפגעים. הוריו של פלד גם פלטו משהו כזה במהלך הראיון. אפשר היה להגיב אחרת, אבל ההתנפלות שלהם על העיתון היתה ברוטלית, ושאינה במקומה. אף אחד לא ניסה להזיק ואיש לא המציא שום דבר. אני, במקום מקבלי ההחלטות בעיתון שלי, כן הייתי משתתף בדיון הזה, למרות שמדובר בעימות עם הורים של מי שנפגע באירוע מוחי. משתתף, ואומר רק דבר אחד: את האמת. היא, בדרך כלל, מנצחת.


התקשר להודות לכתבת. אייל פלד. צילום: אלי דסה


פסטיבל ראש פינה:
הנה מודעה בהארץ, יום שלישי, עמוד אחרון. מודעה גדולה. עשור לפסטיבל ראש פינה, היא מבשרת. "המקום אליו נודדים כל בכירי התעשיה". מכיוון שאני עובד בתעשיה הזו כבר כמה שנים, עברתי על השמות. הנה אני. מקום טוב באמצע. השם המפורש. בן כספית. וואלה. בכיר בתעשיה. שאפו. חוץ מבעיה קטנה אחת. קטנטונת. מעולם לא הוזמנתי לפסטיבל ראש פינה. לא השנה, ולא באף אחת מעשר שנותיו. פעם או פעמיים הגעתי, בדרך כלל כמלווה של אשתי (שעבדה בערוץ המוסיקה). מעולם לא הופעתי או השתתפתי בפאנל. כלום. שום דבר. נאדה. מה לי ולפסטיבל הזה? לפחות היו מזמינים, ואחר-כך מדפיסים במודעה.
אחר כך ראיתי שגם איל חומסקי מופיע במודעה. וגם ראובן אדלר. ואחר-כך, כשהרכבתי משקפיים, ראיתי שעל המודעה הזו חתום המשרד שלהם. אדלר-חומסקי. איפה ורשבסקי כשצריך אותו?
מה כל זה חשוב? האמת, לא כל כך חשוב. סתם, אמת בפירסום. שיהיה בהצלחה בראש פינה.

המבקר:
הנה משהו באמת חשוב. קראתם את התחקיר של קלמן ליבסקינד על המתרחש בתוככי משרד מבקר המדינה? על מאיר גלבוע, המכונה משום מה "יועץ המבקר למלחמה בשחיתות?", ועל היחסים שלו עם עתונאי מוכר, שמקדם מלחמה בשחיתות כבר עשרות שנים? על הדרך שלהם לסמן מטרות יחד? אם לא קראתם, רוצו לקרוא. וצריך לדעת עוד משהו: מדובר באפס קצהו של קרחון מה שבאמת מתרחש בתוך משרד מבקר המדינה, גרוע ומדהים בהרבה. אני כותב את זה באחריות. אם האנשים שם היו חופשיים לדבר ולספר, היה יכול להיות מאוד מעניין. חומר קלאסי למבקר המדינה.

ובכלל, הקדנציה של המבקר הנוכחי העלתה את המוסד הזה ליגה בכל הקשור לפעלתנות והשפעה, אבל הורידה אותו שתי ליגות בכל הקשור להדלפות, ספינים, פוליטיקה מלוכלכת וחיסולי חשבונות. דוגמה קטנה? בבקשה: לא מזמן גילה השר גלעד ארדן ששניים מתורמיו בפריימריס קשורים, בדרך כזו או אחרת, לחברות משקאות. לא מזמן הוא קיבל החלטה חשובה בעניין מיחזור משקאות. לכן הלך השר, ביוזמתו, ודיווח על כך למבקר. מדובר בתרומות חוקיות לגמרי, בכסף די קטן, אבל בכל זאת. גילוי נאות לגמרי. רבע שעה בערך אחרי שארדן דיווח ביוזמתו למבקר, זה הופיע בעמוד הראשון של הארץ, לכל הרוחב. אכן, מלחמת עולם. זו דרכו של המבקר וצריך רק לקוות שהבא אחריו יתקן אותה באופן דחוף. המוסד הזה חשוב מכדי להפוך אותו לקן צרעות.


נכשל בכל מה שקשור להדלפות. מבקר המדינה לינדנשטראוס. צילום: פלאש 90