שקר הקניין הרוחני

האם צריך להגן על "קניין רוחני"? האם יש בכלל דבר כזה "קניין רוחני"? האם יש סתירה בין החירות ליצור לזכות הקניין? הקורא "אזרח" שואל. הקפיטליסט היומי משיב. (כתב: אורי רדלר)

וכה כתב "אזרח":
"אשמח לקרוא בטורים שלכם... עמדה מנומקת בנוגע לנושא של "קניין רוחני" (ספרים, מוסיקה, אומנות, פטנטים טכנולוגיים). האם צריך להיות כזה דבר? האם המדינה צריכה להגן עליו כחלק מהגנתה על זכות הקניין? אם לא, האם לא ניפגע כתוצאה מביטולו (ירידה במוטיבציה לייצר תרופות ודברים מהסוג של: "לוקח 10 שנים וחצי מליארד דולר לפתח את זה, אבל אחרי שזה קיים אפשר להעתיק את זה ב 5 דקות ו 50 דולר", אם קיימים כאלה)."

עמדתו של כותב שורות אלו היא שאין דבר כזה בכלל "קניין רוחני." אין, ולא צריך להיות. יש זכות קניין, ויש חוזים: מה שחוקי הקניין וחוקי החוזים מגינים עליו, צריך להיות מוגן. מה שהם אינם מגינים עליו, אינו צריך להיות מוגן.

ניקח דוגמה פשוטה של שיר. הדיונים בנושא גניבת מוסיקה, תוכניות טלוויזיה או סרטים עמוסים לעייפה בטיעונים מזויפים על "חופש," אך הבעיה האחת והיחידה היא של הפרת חוזה. מוסיקה מוצעת למכירה ואדם הקונה אותה חותם על חוזה עם מי שמוכר לו אותה. החוזה הזה מתיר לו לעשות דברים מסוימים (בעיקר, להשמיע אותה) ואוסר עליו לעשות דברים אחרים (בעיקר, להפיץ את מה שקנה ברבים).

החוזה בין המוכר לקונה הוא חוזה מיוחד מיוחד, שכן הוא קובע כללים לפעולה מותרת אחרי הקנייה, אך זהו עדיין חוזה לכל דבר. גניבת שירים באינטרנט, לדוגמה, היא פשוט הפרת חוזה. על התקליטור או באתר האינטרנט ממנו קנה את השיר צוין במפורש כי אסור לו לעשות כן. הוא הפר את החוזה. מורידי השירים מהאינטרנט אינם שונים לעניין זה ממי שסוחר או קונה ביודעין סחורה גנובה.

לזמר יש הגנה נוספת, הפעם בפני יוצרים וזמרים אחרים. לשיר שכתב יש ביטוי פיזי אפשרי כפרטיטורה של צלילים וכלים. כלומר, את השיר ניתן לבטא גם באמצעות רישום של תווים מנוגנים על-ידי כלים מוסיקליים שונים. לזמר ולמלחין יש זכות בלעדית לביטוי הפיסי האפשרי (או הממשי) הזה, וביכולתם לקבוע כי אסור לאדם אחר לשעתק את הפרטיטורה הזו או חלקים ניכרים ממנה.

פטנטים הם סיפור אחר. פטנט הוא זכות בלעדית לאדם או לחברה על רעיון או על אופנים מסוימים של יישום הרעיון. קל להבין כי זכויות הקניין מאפשרות לאדם לאסור על אדם אחר לשעתק את ה"פרטיטורה" - הביטוי הפיסי - של מכונה מסוימת. בית המשפט גם יכול לקבוע על נקלה מהי מידת הסבירות ששני גורמים שונים יצרו שתי מכונות או מכשירים דומים מאוד בתוך פרק זמן קצר. קל יהיה להצביע על היוצר המקורי ועל מי שהעתיק ממנו והפר את זכויות הקניין שלו.

על רעיון כשלעצמו, עם זאת, לא ניתן ולא ראוי להגן. לא ניתן להגן בזכויות קניין על הרעיון ל"קנייה בקליק אחד" יותר משניתן להגן (או שראוי להגן) על הרעיון ל"תרופה לכל סוגי הסרטן באמצעות מי ורדים" או ל"רומן רחב יריעה על פלישת נפוליאון לרוסיה." ניתן להגן על תרופה ממשית ועל "מלחמה ושלום." לא ניתן להגן על רעיון לתרופה או על רעיון לספר.

נושא סבוך יותר הוא "שימוש הוגן" ופקיעת "זכויות יוצרים." החוקים בשני המקרים קובעים תנאים מסוימים בהם ניתן להפקיע את זכויות הקניין של הפרט, באופן חלקי או מלא.

חוקי "שימוש הוגן" הם סעיף צד בדיני זכויות יוצרים, שמטרתו המקורית הייתה להגן על מי שיוצר פרודיה על יצירה אמנותית קיימת. משורשים צנועים אלו צמח עץ כביר, שתחת עלווה מכובדת של דיונים מלומדים אינו הרבה יותר מהיתר חוקי לגניבה. החוק בישראל מתיר למשרד החינוך, למשל, להעתיק יצירות אמנות כרצונו, בלי לשלם ליוצר. החוק מאפשר גם לגופים כמו ויקיפדיה למתוח את יריעת החוק כדי להכיל מקרים מפוקפקים אחרים.

חוקי פקיעת "זכויות יוצרים" קובעים כי החל מפרק זמן מסוים מאז מותו של היוצר עוברות זכויות השימוש ביצירתו לרשות הרבים. הסיבה לכך היא העניין שיש לציבור ביצירות. רובנו היינו תוהים על הגיונו של חוק הקובע כי הבית שקנית בזיעת אפיך והורשת לבניך יהפוך לרכוש הציבור אם הבית יהיה יפה והציבור ירצה בכך, אך אולי יש היגיון סמוי (ממני) המצדיק זאת.

זה מביא אותנו באופן טבעי לבעיה הסבוכה ביותר: תרופות. כיום, לחברות התרופות זכויות פטנט מוגבלות בזמן: לכל תרופה יש פרק זמן קצוב בו ליצרניתה יש בלעדיות על ייצור תרופה בהרכב מסוים, כשחברות התרופות מתאמצות להאריך את זמן הבלעדיות באמצעות שינויים מינוריים במרכיבי התרופה.

הסיבה לפעולתן של חברות התרופות ברורה: רשויות הפיקוח מטילות על מפתחות תרופה מגוון רחב של בוחנים והגבלות - רבים מהם מלאכותיים - המאריכים במידה ניכרת את זמן פיתוחה ובדיקתה של תרופה ומייקרים מאוד את עלותה. נוסף על-כך, העתקת תרופה היא עניין פשוט יחסית, ועם פקיעת מועד הבלעדיות אצות חברות התרופות האחרות לייצר גרסה "גנרית" של התרופה. כך נוצר מעגל בעייתי: המדינה מטילה על חברת התרופות מחויבויות המתמירות את מחיר פיתוח התרופה, מה שמחייב את מעורבותה של המדינה בשמירת "פטנט" בלעדי על התרופות המפותחות. בלי פטנט, עלול להיווצר מצב הרסני, שכן לאף חברה לא ישתלם לפתח תרופות, וכולנו נצא נפסדים בשל כך.

הפתרון היחיד מסבך זה - שעיקרו מיותר - הוא לאפשר לחברות התרופות לשמור בסוד את פרטי הרכב התרופה, כך שלרשות החברות המתמחות בהעתקת תרופות לא יעמוד מרשם מוכן לחיקויין. מצב כזה מפעיל לחץ רב על שותפי הסוד - אותם אנשים שיבדקו את אמינות התרופה בניסויים - אך זהו כנראה הרע במיעוטו. לכל הפחות, השטח לפעולה יהיה פתוח: העתקת תרופה תהיה פגיעה בזכות הקניין של המפתחת, אך פיתוח עצמאי של תרופה לאותה מחלה או לאותו צורך בו מטפלת התרופה יהיה מותר בכל עת.

וכן, אנחנו מודעים לכך שבמאמר 'מטריה' המנסה לגעת בכל הנושאים בבת אחת ובקצרה יש בעייתיות מובנית. נחיה גם עם זה.