כישלונן של ערי הפיתוח

ראשיתו של רעיון פיזור האוכלוסיה באידאולוגיה מעשית. ההנהגה הציונית של הימים שלפני הקמת מדינת ישראל גדלה על ברכי התפישה לפיה ארץ ישראל נקנית בקביעת עובדות בשטח: אם המדינה היהודית לעתיד חפצה לנכס לה שטחים מסוימים, עליה לקנות את האדמה ולישבם. התיישבות בפועל היא עובדה ניצחת, וכל קביעת גבול עתידי תצטרך להתחשב בה. 

ההסתדרות הציונית השקיעה מאמץ ניכר ביישוב חלקי הארץ השונים, אך בהצלחה חלקית בלבד. בשנת 1948, לפי נתוני הלמ"ס, ישבו 74 אחוז מתושבי המדינה היהודית בשלושה גושים, סביב הערים הגדולות, כשבאזור תל-אביב לבדו יושבים 42 אחוז מיהודי ארץ ישראל. בן גוריון ועמיתיו חלמו על איכר עברי החי על אדמתו. היהודים העדיפו לגור בתל-אביב: שיעור העיור בעת הקמת המדינה היה מן הגבוהים בעולם, ועלה במידה ניכרת על זה שברוב מדינות אירופה או צפון אמריקה. 

בהחלטת החלוקה חולק שטח ארץ ישראל המערבית בין הערבים ליהודים. שני שליש משטחה של ארץ ישראל הוענק לערבים. הוא כלל את האזור המקביל לשטחי הגדה המערבית והשתרע מערבה עד רמלה ודרומה עד באר שבע, את אזור יפו, את הגליל המערבי, את מישור החוף שמצפון לעכו ואת רצועת עזה עד אשדוד. היהודים זכו בשליש שנותר: מישור החוף עד חיפה, והגליל המזרחי. נוסף על אלו, היה גם שטח מדברי גדול, שהשתפל דרומה מבאר שבע עד מפרץ עקבה. גם אותו נתנו, ברובו, ליהודים.

הבריטים העריכו, ככל הנראה, כי תוצאת המאבק בין הצבא המצרי והצבא הירדני שבפיקודם תהיה נפילת המדינה היהודית הצעירה. מניחים כי סברו שממלכת עבר-הירדן שבשליטתם תיהנה אחר-כך מנתיב מעבר דרך הנגב אל מצרים.

לא כך היה. עם תום מלחמת העצמאות, שמרה בידה המדינה היהודית את שטחי הנגב שמונו לה בהחלטת החלוקה, וכבשה גם את הגליל המערבי, פרוזדור המוביל לירושלים, את צפון רצועת עזה ואת הרצועה המדברית של עוג'ה, שהוקצתה לערבים. 

כדי לקבוע עובדות בשטח חתרו ראשי מדינת ישראל ליישב במהירות את שטחי המדבר הנרחבים מדרום, ולהקים יישובים יהודיים חדשים או על מקום יישובים ערביים באזור "המשולש" כדי 'ליהד' את הגליל.

רוב היישובים החדשים הוקמו בשנות החמישים (מקצתם בתחילת שנות השישים), לרוב בלי תוכנית הקמה ובנייה מדוקדקת. היישובים אוכלסו בעולים חדשים שיושבו במעברות, פחונים, שכונות ושיכונים, תחת הנהגתו של מפא"יניק וותיק ורב חזון שהתנדב למשימה. היום, קרוב לשישים שנה אחרי, ניתן כבר בפה מלא: הניסיון נכשל.
 
החלום ושברו
 
במטרופולין תל-אביב יושבים היום 43 אחוז מתושבי ישראל - כמעט בדיוק כמו ב-1948 - ומדינת ישראל עודה, במידה רבה, שלוש הערים הגדולות שלה. גרוע מזה, קרית מלאכי, שדרות, דימונה, קרית גת, אופקים, מצפה רמון, מעלות, ירוחם ואחיותיהן הם מקומות יישוב מרופטים מדכדכים, מורסה זולגת של שקר, עלבון, אפליה, ואבטלה. 

הסיבה לכישלון ערי פיזור האוכלוסיה אחת: התושבים לא באו אליהן, אלא הובאו אליהן. נשים המתיישבים ביישוב חדש, מרוחק או מבודד עושים זאת מטעמים אידאולוגיים או מעשיים: יש השואפים לעבוד את האדמה בזיעת אפיהם, אחרים נמשכים למחירים הזולים ועוד יש המוכנים לשאת בקורבן הריחוק מהמרכז תמורת אוויר צלול כיין וריח חמציצים. 

תושבי ערי פיזור האוכלוסיה לא בחרו אלא נבחרו. למקומות היישוב החדשים הובאו העולים החלשים: אלו שלא ידעו או לא יכלו לבחור אחרת. העולים החזקים - מעליות 'קומפלט', שכללו גם את האליטה הכלכלית שלהן, או כאלו שבניהן כבר ישבו קודם בארץ - הצליחו לבחור היכן להתיישב. אלו שראשי עלייתם העדיפו לכתוב ספרים על אקזיסטנציאליזם ב"לה פרוקופ" בפאריז, נתקעו. הסינון בוצע גם פעם שנייה: אלו שעמדו על דעתם, נטשו את ערי פיזור האוכלוסיה. מי שנותרו היו החלשים שבחלשים, תלויים לעד בנדבת ידם של השלטונות. 

אפשר היה גם אחרת, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא החריג היחידי בנוף ערי פיזור האוכלוסיה: אשדוד. עיר הנמל הוקמה ב-1956, והקמתה ובניינה היו מסורים מראשיתם לא בידי השלטון כי אם בידי גורם פרטי (ככל שניתן לדבר במונחים כאלו על ישראל של שנות החמישים). קבוצת בוני ערים (חברת אשדוד) חתמה על חוזה עם מדינת ישראל וקיבלה על עצמה לבצע את כל עבודות הפיתוח הבנייה והתכנון, כשבתמורה היא זוכה בנתח נאה מאדמות המקום. 

לקבוצת בוני ערים היה אינטרס בפריחתה ובשגשוגה של אשדוד - וככה זה גם נראה. סביב הנמל הנבנה התקבצו מפעלים רבים, כשתחנת הכוח ובתי הזיקוק תורמים אף הם מקורות תעסוקה לאורך זמן. לאנשים הייתה סיבה לעבור לגור באשדוד, ומי שהיה זקוק לעידוד זכה לו: בשנות השישים יכולים היו גם זוגות צעירים ודלים לקנות את הדירות הגדולות והזולות להפליא שהוצעו בה למכירה.  הדירות גם היו בנויות באיכות גבוהה מאוד (יחסית לתקופה). קבוצת בוני ערים רצתה לעשות כסף. 

מהנדס העיר מטעם קבוצת בוני ערים, צבי צילקר, הפך לראש העיריה הראשון של אשדוד וכיהן (עם הפסקה אחת) בשנים 1969-2008. צילקר חשב כמו מהנדס. יתר על-כן, הוא חשב כמו מהנדס יקי: באשדוד של שנות השישים המאוחרות גרו שלושים אלף איש, אך עורקי התנועה המרכזיים לעתיד נסללו עם ארבעה ושישה מסלולים, כדי שישרתו את העיר היטב גם כשיגורו בה מאתיים אלף איש. קבוצת בוני ערים רצתה לעשות כסף מההשקעה בתכנון העיר. היום חיים באשדוד 211 אלף איש, והיא העיר החמישית בגודלה בישראל, אחרי שלוש הערים הגדולות וראשון-לציון. 

בערי פיזור האוכלוסיה האחרות לא היה לאף אחד מה להרוויח - וככה זה גם נראה. אשדוד אמנם נהנתה מיתרון הנמל שהוקם בה, בעוד ערי הנגב ניטעו כשדות חרולים בשממת אין תכלית, אבל מה שעיצב את גורלן השונה של אשדוד וערי פיזור האוכלוסיה האחרות היה, בראש ובראשונה, התועלת הכלכלית שהיא הפיקה לאלו שפיתחו אותה. גם לתושבי ערי פיזור האוכלוסיה היה עניין בהצלחת יישובם, אך עניין זה לא היה פרטי אלא כללי. עניינם דמה לעניין שיש לתושבי שכונה במראה הגינה הציבורית שבמרכזה. אם הגינה תהיה מסורה בידי תושבי השכונה לבדם, וניקיונה יתבסס רק על מאמציהם - בלי עזרה מבחוץ ובלי טיפוח של העיריה - היא תהפוך עד מהרה לשדה חרולים, אף שכל התושבים יסכימו כי העדפתם נתונה לגינה נאה ולא לשדה קוצים. אם במקום גינה ציבורית יזכה כל תושב בגינה פרטית משלו, רובן תטופחנה בקנאות על-ידי התושבים.

את הסיבה לכך ניתן למצוא בתסמונת הזבל. מי שביקר בשכונות עניות מסוימות נוכח לראות לעתים כי התושבים משליכים אשפה, בדלי סיגריות, עטיפות ושקיות מחלונות ביתם. יש המגדילים עשות ומשליכים שקיות זבל מהקומות העליונות. ברור כי לפעולות כאלו יש נזק מצטבר: הבניין הופך לתל אשפה. אבל לפעולות כאלו יש סיבה: תושבי הבית מפיקים תועלת קצרת טווח מהפטרות מהירה מאשפה, והם מעדיפים אותה על-פני הטרחה הכרוכה בקידום תועלת ארוכת טווח - ניקיון הבניין. כבכל מערכת, גם תקני הניקיון של הבניין נוטים להתיישר לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר: הדייר העצל והמטונף ביותר. אחרים מאמצים את הרגליו, ולעתים קרובות, כאשר הנוהג הופך נפוץ, מנמקים זאת בטענה ש"אם אני לא אזרוק זבל, אז אחרים יפסיקו?" 

תסמונת הזבל ניכרת לעין בכל מקום בו אין לאף אחד תועלת שבעין. נכון הדבר שהפקיד הממשלתי יצא נשכר משיפור השירות הציבורי באופן כללי, אך כל עוד הוא לא מפיק תועלת שבעין משיפור התנהגותו הוא העדפתו תהיה להעניק שירות עצל וקלוקל, שכן את התועלת משיפור השירות הציבורי הוא אינו רואה בעין, אך את התועלת שבהפסקת צהריים ארוכה יותר הוא דווקא כן רואה. 

האם עניין כה קטן יכול להיות הגורם העיקרי לכישלונן המתמשך של ערי פיזור האוכלוסיה? ובכן, כן. בהחלט.

ותודה לבתיה אבן, שאתגרה אותנו לכתוב מאמר בנושא זה.