קרן ביל ומלינדה גייטס, כך אנו למדים מדיווחים, התחייבה בדאבוס להשקיע 10 מיליארד דולר כדי לסייע בפיתוח חיסון למחלות נפוצות בעולם השלישי. התרומה הנדיבה, עם זאת, היא בעיקר דוגמה לאופן בו המערב מעדיף להשקיע במה שנראה טוב, על-פני השקעה במה שעושה טוב. (כתב: אורי רדלר)
תרומת קרן גייטס אמורה להכפיל את הסכום שהושקע עד עתה על-ידי הקרן בפיתוח חיסונים. המאמץ יושקע בעיקר במחלות כמו שלשול ודלקת ריאות. להערת מלינדה גייטס, התרומה תסייע בהצלת חייהם של עד 8 מיליון ילדים בתשע השנים הקרובות.
ספק אם כך יהיה. עיקר הכסף תרומת הקרן יוזרם לכיסם של חוקרים וחברות תרופות, אך
עלותם הגבוהה של חיסונים - ברוב המקרים,
עשרות דולרים לחיסון בודד - תצמצם מאוד את התועלת הנובעת ממנו. בסופו של דבר, רק מיעוט מבין הילדים הנזקקים בעולם השלישי ייהנו מחיסון.
אמצעים חלופיים, זולים פי כמה, היו יכולים לספק אמצעי מניעה שתועלתם המיידית גדולה בהרבה. יש מחלות שאין בכוחם של אמצעי מניעה לבולמן, אך רוב המחלות הנפוצות בעולם השלישי ניתנות לצמצום רדיקלי באמצעות שימוש יעיל באמצעי מניעה. כך היה נהוג במקרים רבים במערב, וזו גם הדרך בעולם השלישי. לדוגמה, הדרך היעילה ביותר לצמצום התמותה מאיידס, שלשול, כולירה או מלריה היא באמצעות קונדומים, ריסוס בדי.די.טי או חיטוי של מי השתייה. העלות נמוכה מאוד, והתועלת המידית רבה מאוד.
מדוע מועדפים אמצעים תרופתיים וחיסוניים על-פני צעדי מניעה מוכחים, יעילים וזולים? החוקר ויליאם איסטרלי, שהוא מן המומחים הגדולים ביותר לעניין הסיוע למדינות העולם השלישי, גרס בספרו "משא האדם הלבן" כי הסיבה העיקרית לכישלון החרוץ של רבות מתוכניות הסיוע בעולם השלישי היא היעדר היזון-חוזר מהאנשים הפעילים בשטח.
תוכניות הסיוע נהגות על-ידי אנשים שאינם מכירים את מציאות החיים בעולם השלישי, ומבוצעת בלי שהתורמים נהנים מהיזון-חוזר מהשטח לגבי ההצלחה בפועל של האמצעים הננקטים - הם מוזנים משך שנים בדיווחים על הצלחה גדולה הניצבת בפתח, בלי שהצלחה זו תתממש, ובלי שיוסקו מסקנות ממשיות מאי-ההצלחה. חמור מכל, רוב התורמים והוגי תוכניות הסיוע חושבים במונחי "מקרו": תוכנית כלל-ארצית שתופעל על-ידי שליטי המדינה ועל-פי תוכנית שתוכתב על-ידי התורמים. זה לא עובד.
איסטרלי מביא דוגמה מאלפת, של כילות יתושים, שכוחן רב במניעת מלריה. תורמים מן המערב הזרימו כספים רבים להפצת כילות יתושים חינם, אך אלו לא מצאו את דרכן לאלו הזקוקים להן, אלא נותבו לשוק השחור או שימשו כרשתות דיג וכהינומות לכלות. במקום בו הן נדרשו, הן לא היו. תוכנית כזו הופעלה בזמביה - כולם קיבלו את הכילות, בין אם היה להם צורך בהן ובין אם לא. בדיקה העלתה כי 70 אחוז ממקבלי הכילות לא השתמשו בהן.
במאלאווי הופעלה תוכנית שונה, בה נמכרו כילות במחיר של חצי דולר במרפאות לנשים בהריון (פעוטות הם קבוצת הסיכון הראשית). הנשים שקנו את הכילות נזקקו להן, שילמו עבורן, ואף השתמשו בהן. האחיות שמכרו את הכילות נהנו מהכנסה תמורת כל כילה שנמכרה, ולכן הכילות נמצאו תמיד במלאי. כילות אחרות נמכרו בערים במאלאווי תמורת חמישה דולר לכילה, ומחיר זה סיבסד את הכילות המוזלות - כך שהתוכנית מימנה את עצמה. אחוז הילדים הישנים תחת כילות עלה בתוך ארבע שנים מ-8 אחוז ל-44 אחוז. התוכנית מיושמת כיום גם במדינות נוספות באפריקה.
עשיה כמו תוכנית הכילות במאלאווי מועילה, אך יש לה מגרעת מרכזית: היא אינה מספקת הזדמנות להודעות מרשימות לעיתונות בוועידת דאבוס, שלא לדבר על מופעי תרומה. היא עושה טוב, אך אינה מספקת לתורמים את ההזדמנות להיראות כעושים טוב. אם תחשבו על זה קצת, תמצאו עוד תחומים רבים בהם עשיית הטוב נזנחת מפני מה שנראה טוב. בונו כבר אמרתי?
אקו"ם