הגירה חופשית: מבחן החופש

אם תרצו להבחין בין תומך חופש אמיתי למי שמגדיר את עצמו כך סתם כי הוא שונא את השמאל, את הימין או את הבאמצע, תוכלו לעשות זאת בשאלה פשוטה אחת: מה דעתך על הגירה חופשית? כלומר, האם אתה בעד מדיניות המאפשרת לכל אדם להתיישב בארצך? איש חירות אמיתי, ישיב בפשטות: אני בעד. כל המתחזים יאמרו: כן, אבל. (כתב: אורי רדלר)

מעבר לכל הטיעונים המעשיים, שאלת ההגירה החופשית היא מבחן לקמוס משובח לתמיכה בחירות, כי היא ממקמת באופן מדויק במיוחד את עמדות ביחס לציבור האנשים שהוא חי בתוכו. תומך חופש אמיתי מכיר במאפיינים התרבותיים, החברתיים או הדתיים המשותפים לו ולסובבים אותו - אך הבחנה זו אינה מטשטשת את תובנתו הבסיסית כי הפרט קודם לציבור וכי חירויות הפרט אינן נובעות מהיתר של הציבור. חירותו של פרט שאינו שייך לציבור להצטרף אליו, אם הוא עומד בתנאי סף סבירים כלשהם, מתקבלת על דעתו של איש חופש אמיתי כדבר מובן מאליו. 

אנשי חופש מן הפה ולחוץ 'מזויפים' סבורים כי הציבור קודם לפרט, וכי בשעת מבחן ראוי לדחות תמיד את חירות הפרט לטובת תועלת הקולקטיב. הם תומכים בחופש, כמובן, אך רק כשהשמש זורחת והכל שמחים. כשמתחיל לרדת גשם וכשזרים מחוץ לקולקטיב מתדפקים על דלתותיו, ניעורה שנאת הזרים המובנית של איש החופש לכאורה, והוא שב ומתרפק על כריות הקסנופוביה בחיקו של הקולקטיב. 

המתנגדים להגירה חופשית מעלים כמה וכמה נימוקים - חלקם עקרוניים וחלקם מעשיים - שניתן למיינם לשלושה סוגים עיקריים: התנגדות מעשית מטעמים של ביטחון; התנגדות מטעמים של איום או פגיעה במורשת ובלכידות התרבותית והדתית של הקולקטיב; וטעמים כלכליים, כמו הרצון למנוע ממי שזה מקרוב באו ליהנות ממנעמי מדינת הרווחה, או כדי למנוע פגיעה בשוק העבודה המקומי. 

לנימוקים המעוגנים בטיעונים של ביטחון קל לתת מענה שלא יפגע בחירות. לתושבי מדינה מסוימת יש זכות לגיטימית להתנגד להגירה ממדינת אויב, ויש להם גם זכות לתבוע כי המהגר יוכיח את עצמו תחילה, באמצעות הליך מדורג של התאזרחות. 

ההתנגדות מטעמים דתיים ותרבותיים עומדת בסתירה בוטה לעקרונות של חופש התרבות, האמונה והדת. מי שמאמץ טיעון כזה גורס כי רק פרטים שתפישת עולמם, דתם או עולמם התרבותי תואמים את אלו של רוב תושבי המדינה זכאי להיות אזרח בה. ברור כי אם מקבלים רעיון כזה, אין שום סיבה ממשית שלא להחילו על מי שכבר יושב במדינה. במה נופל, מבחינה אורח חייו ואמונתו, מהגר מסין האוחז בטאואיזם ממי שמתאבק בעפר רגליו של גורו מקומי כמו שי טובלי? זה כזה אינם חיים על-פי תפישת התרבות של הרוב, וכפי שאין שום סיבה לשלול את אזרחותו של הטובלרון המקומי, אין כל עילה למנוע התאזרחות מהטאואיסט החיצוני. 

גם הטיעון שהמהגרים באים להתבטל ולהתענג על מנעמי דמי האבטלה ואבטחת ההכנסה אינו משכנע במיוחד. ראשית, אין כל סיבה להניח כי תרומתם של מהגרים צעירים ועמלניים תיפול מזו של המקומיים. למעשה, העדויות מצביעות בחוזקה על מצב הפוך. נכון, המהגרים תופסים אחוז נכבד יותר בין העניים, ויש בהם המתגוררים בתנאים ירודים ומעורבים בפשיעה. אך זהו תהליך טבעי למדי: המהגרים מתחילים מלמטה, ולמטה יש תנאי חיים ירודים, עוני ופשיעה. אך המהגרים אינם נותרים למטה. בהדרגה, הם מטפסים מעלה ותופסים את מקומם בחברה.

נותר, לבסוף, הנימוק הכלכלי ש"הזרים יגנבו לנו את העבודה." זהו הנימוק הרציונלי ביותר, והיחידי המעוגן בטיעון המתייחס לפגיעה אפשרית ממשית ומידית ברווחתם של התושבים המקומיים. 

תסריט הבלהות המקובל של הנימוק הכלכלי גורס כי עם פתיחת שעריה של מדינת ישראל להגירה חופשית, יוצפו רחובותיה במיליוני מהגרים מכל רחבי העולם. ההצפה תוביל לגידול ניכר בהיצע העובדים, לירידה בשכר העבודה הממוצע ולהפיכת חלקים נכבדים מהציבור לעניים מרודים העובדים בשכר רעב. 

תסריט הבלהות הזה אינו נסמך על מציאות כלשהי, וסותר מצבים רבים ומוכרים. לדוגמה, העיר תל-אביב היא המרכז הכלכלי, המסחרי והתרבותי של ישראל. כל אזרח בישראל חופשי להגר לתל-אביב. אם תסריט הבלהות היה מציאותי, תל-אביב הייתה מוצפת מיליוני ישראלים, שהיו גורמים לירידת השכר בה, ולמאות אלפי עניים מרודים שיתגוללו ברחובותיה. 

זה לא קורה, כי הביקוש וההיצע מבקרים ומווסתים את זרימת התושבים אל תל-אביב וממנה. תושבי ישראל אינם עוברים להתגורר בתל-אביב אלא אם כן יש להם תוכנית וסיכוי ברור למצוא בה פרנסה. במטבע דומה, גם אם תהיה הגירה חופשית, מדינת ישראל לא תוצף בזרם אינסופי של מהגרים מהטעם הפשוט שמספר המהגרים יוגבל על-ידי מספר המהגרים שיש להם תעסוקה ממשית. המהגרים לישראל - היום בדמות סחר העבדים המכונה "עובדים זרים" - באים כדי לעבוד בפלח שוק מסוים בו יש להם יתרון יחסי: עבודות כפיים קשות, ברמת מיומנות נמוכה ובשכר נמוך עד כדי כך, שהתושבים המקומיים אינם מוכנים לעסוק בהן. 

המהגרים (ובמקרה שלנו, "העובדים הזרים") ממלאים תפקיד חיוני: הם מספקים שירותים חשובים ונדרשים במחיר נמוך יותר, ועל-ידי כך מאפשרים להם כמו גם לשאר התושבים רמת חיים גבוהה יותר. לדוגמה, עד הופעתן של עובדות זרות (פיליפיניות) כמסייעות לא יכלו זקנים שתש כוחם להישאר בביתם. הם חיו בתנאים לא תנאים, דחוקים בבתי-אבות, או סמוכים אצל שולחן ילדיהם, שלעתים קרובות לא ידעו איך לטפל בהם, ולפרקים אף לא רצו לעשות זאת. הפיליפיניות מאפשרות לאותם קשישים להמשיך ולחיות בביתם, או שהן מגישות סיוע חיוני לילדי הקשישים בטיפול בהם. 

כאן עשוי המתנגד להגירה חופשית לבוא ולטעון: ומה יהיה אם נסלק את הפיליפיניות? האם המצב לא ישתפר? לדוגמה, נאמר כי כל הפיליפיניות יסולקו. במצב כזה האם לא ישכרו הקשישים את שירותיהן של מסייעות ישראליות בשכר גבוה יותר? ואם כן, האם אין בכך הוכחה שבהיעדר הגירה מצבם של העובדים טוב יותר?

התשובה הפשוטה לטיעון היא בהצבעה על מה שקורה בצד השני. אם לא תהיינה פיליפיניות, יהיו הרבה פחות קשישים שיוכלו להרשות לעצמם סיוע מלא ומקיף כמו שהפיליפיניות מעניקות. מיעוט ביניהם יוכל לשלם יותר למסייעת ישראלית, אך רוב הקשישים יצטרכו להסתפק בסיוע מצומצם יותר או ברמה נמוכה יותר - לדוגמה, מסייעת שתגיע לכמה שעות מספר פעמים בשבוע, במקום טיפול צמוד. רמת החיים של הקשישים תרד במידה ניכרת, והכנסתם הפנויה של אלו מהם שישלמו למסייעת ישראלית תצנח. תהיה קבוצה של מסייעות ישראליות תפרח ותשגה במצב זה, אך לעומתה יהיו בתי עסק ומפעלים רבים שייהנו מהכנסה קטנה יותר (הקשישים יקנו פחות) ולכן יעסיקו פחות עובדים. המאזן הכולל יורה על הפסד - גם בשוק העבודה, ובמיוחד ברמת חייהם של הקשישים. 

מקרה הקשישים אינו נוח במיוחד למתנגדי ההגירה החופשית. כל אחד מאיתנו מכיר קשישים, ואנחנו יודעים שרבים מהם יפגעו קשה מהיעלמות הפיליפיניות. אך כאשר אנו מביטים אל תחומים אחרים, מוכרים פחות, נדמה לרבים כי במקומות אחרים פגיעה כזו לא תתרחש. הרי ידוע כי לבעלי המפעלים, החברות, התאגידים והקבלנים יש המון כסף והמון רווחים וכאלה. מה יפריע להם להוציא עוד קצת כסף ממערת אלאדין של מאזניהם? ובכלל, אם לא יהיו מהגרים והמעסיקים יהיו חייבים לשלם יותר לעובדים הישראליים, תהיה להם מוטיבציה לפתח טכנולוגיות חוסכות כוח אדם, ובסופו של דבר כולנו נרוויח מכך. 

אלא שהכללים החלים על הקשישים אינם פוסחים על חברות ומפעלים. בדקתי עשר מהחברות הכלולות במדד תל-אביב 100 - מדד החברות הגדולות בישראל. הרווח הממוצע של עשר החברות שבדקתי (אוסם, שופרסל, רמי לוי, שיכון ובינוי, נייר חדרה, נס טכנולוגיות, מבני תעשייה, מגדל וטבע) היה 7.5 אחוז. ברשתות המכירות והשיווק הגדולות הרווח הנקי הוא 2-4 אחוזים. יצרניות מזון מרוויחות כ-8 אחוז. מפעלי ייצור מרוויחים בדרך כלל 9-10 אחוז. כשהם מרוויחים. אילו כללתי במדידתי גם חברות מפסידות, היה הרווח הממוצע קטן הרבה יותר. 

אין כאן מערת אלאדין פלאית בה מוסתרים רווחי עתק. יותר מתשעים אחוז מהכנסותיהן של חברות מוקדשות לתשלום שכר העובדים ולתשלום עבור חומרי גלם. המחשבה שלחברות יש אוצרות עתק חבויים, או שהן יכולות לפתח "טכנולוגיה" שתפתור את כל הבעיות אינה שיקוף של המציאות אלא פנטזיה רומנטית הרווחת, באופן מפתיע, דווקא אצל הסוציאליסטים. הם, מכולם, מאמינים בכל לב כי ל"קפיטליזם" ול"קפיטליסטים" יש פתרון פלא לכל בעיה.

העדות הבולטת ביותר כאן לנחיצותה של הגירה חופשית היא ההגירה ההמונית של מפעלי ייצור ממדינות בהן עלות העבודה גבוהה מדי, למדינות בהן עלות העבודה נמוכה יותר. במקום שהמהגרים יגיעו מסין לישראל כדי לעבוד במפעלים בה, המפעלים מהגרים לסין כדי להעסיק את העובדים הסינים. מניעת הגירה חופשית פוגעת ברמת החיים של כולנו והחלופה - המרת הגירה חופשית ב"פועלים זרים" - מוסיפה לאי-ההיגיון גם כתם מוסרי כבד על מצפוננו.