מי שנדפק פעם אחת, כבר לא רוצה להיגמל מזה

כולם אמרו כיפאק היי לאובמה, ואני נותרתי שותק. תלמיד בכיתה י"א מספר על מאבקו האמיץ בנחשולי האובמביצ'ים בבית-ספרו, ושואל האם באמת תוכנית החילוץ האמריקנית עובדת, האם באמת המערכת התייצבה, האם באמת ניצלנו על פי התהום? חוזה, איפה יש כאן תהווווווום? (כתב: אורי רדלר)

כזאת וכזאת שאל השואל (נקרא לו, לרגל השאלה, אלדד הנחמד):

אני תלמיד כיתה יא', ואני קורא כבר זמן רב את הבלוג בהנאה רבה.
לפני כשבוע, התעורר בכיתתי ויכוח במהלך שיעור היסטוריה בנוגע לשפל הגדול, והויכוח גלש גם למשבר הנוכחי שלנו. הויכוח נמשך זמן די רב, והצלחתי לעמוד (לבדי יש לציין) כמעט בכל טענות המצדדים במעורבות ממשלתית ומעריצי ברק אובמה, אולם נשארתי אילם בנושא אחד:

הממשל האמריקאי חילץ בנקים, הזרים להם כספים ובתמורה קיבל מניות בהם או התחייבות לשלם את הכסף בחזרה, בכך הוא ייצב במעט את המערכת הפיננסית ומנע עוד זעזוע לכלכלה כמו שקרה לאחר נפילת ליהמן. עכשיו, לאחר שהמערכת התייצבה או כשתתיצב יוכל הממשל (משלמי המיסים) לקבל את כספו בחזרה, והמערכת הפיננסית נמנעה מנפילה אל תהום. לא הצלחתי להסביר מה רע בכך, אשמח אם תוכלו לעזור לי.

תשובתנו המחכימה
זה פשוט מאוד, וכמו כל העניינים הפשוטים מאוד, הוא קצת מסובך.

נתחיל בהתחלה, ובהתחלה יש לנו צינור. הממשל האמריקני, ככל ממשל, אינו יכול לייצר שום דבר בעצמו. את הכסף שלו הוא צריך להשיג מידי הציבור. במלים אחרות, הממשלה היא צינור לתיעול כספים מחלק אחד של הציבור, לחלק אחר של הציבור.

הממשל יכול להשיג את הכסף מהציבור באחת משלוש דרכים: גביית מסים, הדפסת כסף ונטילת הלוואות. שלוש הדרכים נראות שונות, לכאורה, אך במהותן - ובמיוחד לענייננו - שלושתן הן מס הנגבה מהציבור: הדפסת הכסף (אינפלציה) מגדילה את כמות הכסף בשוק ובכך מקטינה את ערך הכסף שבידי הציבור. זהו מס באמצעות דילול. נטילת הלוואות היא פשוט דחייה לעתיד של נקיטת אמצעים כמו גביית מסים או הדפסת כסף, כשהציבור נדרש לשאת בנטל נוסף של תשלום הריבית.

במקרה של תוכנית החילוץ בארצות-הברית, כיוון ההזרמה של הצינור הממשלתי ברור: כסף שנגבה ממשלמי המסים מועבר לכיסן של כמה חברות פיננסיות ובנקים הנחשבים חיוניים ונחוצים, לתכניות תעסוקה או סתם לכיסם של אזרחים (באמצעות החזרים על קניית מכוניות, לדוגמה). בניסוח מעט יותר בוטה, הצינור הממשלתי משמש כאן להעברת כסף מכיסם של אזרחים יצרניים ומצליחים (שהרי יש בידם לשלם את המיסים), לכיסן של חברות כושלות ורשלניות, שבזבזו את כספן, לאזרחים שיקנו מוצרים שאין להם בהם צורך; וליוזמות פיתוח ממשלתיות.

הגיון התוכנית פשוט. החברות והגורמים הפיננסיים נתונים בקשיים גדולים כרגע, גורסת התאוריה הכלכלית, אך אם נציל אותם, הדבר ישתלם לנו בהמשך: ראשית, נמנע בכך "אפקט דומינו" - קריסה של חברות נוספות שהיו קשורות באותן חברות. שנית, החברות שיוקמו או יינצלו יהפכו בעתיד רווחיות מאוד, וכך הציבור ששילם תחילה ייהנה מאוחר יותר מנתח מרווחיהן. הצל היום, הרווח מחר.

מאחורי התכנית הזו ניצבות שתי תפישות כלכליות: האחת דורשת כי הזרמת כספים למערכת הכלכלית תוביל לצמיחה בת-קיימא; השנייה אומרת כי יש טעם בסיוע ממשלתי לחברות כושלות וחשובות, כי זה יציל אותן וישתלם לכולנו.

דוגמה קטנה תבהיר את מידת האיוולת שברעיון הראשון. נאמר שהמגזר היצרני שלנו הוא אופה הכפר. עסקיו של האופה אינם עולים יפה, ולכן מחליטה ממשלת הכפר לשלשל לכיסם של תושבי הכפר כסף, כדי שיקנו יותר לחם. התושבים אכן קונים יותר לחם, והאופה שמח. זו ההתחלה. השלב השני מתחיל כשמוכתר הכפר השני, זה שהעניק את ההלוואה לממשלת הכפר הראשון, מגיע לביקור נימוסין עם נבוט גדול מאוד ביד.

מהיכן תיקח ממשלת הכפר את הכסף כדי להחזיר את ההלוואה שנטלה? מתושבי הכפר אי אפשר לקחת. זה, הרי, כמו להעביר את הכסף מכיס לכיס: לתת להם כסף, ואז לקחת אותו מהם. האפשרות המעשית היחידה שבידה היא לקחת את הכסף מהתעשיין המצליח שלה, האופה. וממשלת הכפר לוקחת מהאופה את הכסף שלוותה כדי לתת לתושבים כדי שיתנו אותו לאופה. ממשלת הכפר מנסה לעוף באמצעות הרמת כתפיות מכנסיה.

נשמע די אהבלי, נכון? אבל אזה בדיוק מה שממשלת ארצות-הברית מנסה לעשות. לדוגמה, כשמדברים על התייצבות באבטלה בארצות-הברית די להציץ לרגע בנתונים כדי להבין עד כמה ההתייצבות הזו היא פיקטיבית. התעשייה והבניין מדממים, והפסידו יותר מעשרה אחוז מכלל העובדים בהם בשנה האחרונה. אבל יש מגזרים שפורחים: ממשלת ארצות-הברית מזרימה כספים לחינוך, להוראה ולמשרדי הממשלה, ושם באמת יש התייצבות ואפילו עליה נאה במספר המועסקים. בקליפורניה איבדו 10 אחוז מפועלי הייצור ו-16 אחוז מהעובדים בבניין את עבודתם, אך מספר המורים והאחיות גדל. הכסף שבידם ובידי נהנים אחרים מהטבות הממשלה, יזרום אל השוק ואל ידי היצרנים והבונים, ואלו יפרחו, ואז ניתן יהיה לגבות מהם חזרה (הם הרי פורחים!) את הכסף שהוזרם. ממשלת ארצות הברית מנסה לעוף באמצעות הרמת כתפיות מכנסיה.

הסוג השני של הזרמה מורכב מעט יותר, אך הגיוני באותה מידה, שכן הוא סותר את הכלל הבסיסי ביותר בשוק: כלל הביקוש וההיצע.

צ'ארלס מארי ניסח את החוק הזה בהקשר של סיוע כלכלי. מארי הראה כי כאשר מבקשים לצמצם התנהגות לא רצויה באמצעות הענקת תגמול על התנהגות כזו, התוצאה תהיה גידול במספר האנשים הנוקטים התנהגות כזו. ביקוש והיצע: אם אתה מגדיל את הביקוש להתנהגות מסוימת באמצעות תגמול, יגדל היצע האנשים המתנהגים כך.

לדוגמה, נאמר שאנחנו רוצים למגר את התופעה של בעלי כלבים שאינם אוספים את הגללים שהותירו אחריהם כלביהם. באופן מוזר, אנחנו מגיעים למסקנה כי הסיבה לאי איסוף הגללים היא שלבעלי הכלבים אין מספיק כסף כדי לקנות שקיות לאיסוף, ולכן אנחנו מפזרים באזורים הנגועים ביותר בגללים בעיר פקחים המעניקים אלף שקלים לכל בעל כלב שאינו אוסף את גללי כלביו. לא קשה לנחש מה תהיה התוצאה הסופית של פעולותינו: בעלי כלבים יניחו לכלביהם לעשות את צורכיהם ברחוב, והריכוז הגדול ביותר של גללים יהיה דווקא באזורים בהם יש פקחים. ביקוש והיצע.

דוגמה אחרת, אולי קרובה יותר לעולם בית-הספר: דמיין שבתחילת השיעור מכריזה המורה: "שקט בכיתה! כל העיניים אלי: הנהלת בית?הספר יודעת שהתלמידים המפריעים עושים זאת בגלל מצוקה מוסיקלית! לכן, ראו הוזהרתם, תלמידים שיפריעו במהלך השיעור יקבלו אי-פוד מתנה." את המשך דבריה יהיה קצת קשה לשמוע בגלל בליל ההפרעות. המורה ביקשה, הכיתה הציעה. ביקוש והיצע.

כלל דומה חל במהלך של סיוע כלכלי. כשהממשלה מזרימה כסף לחברות כושלות, היא מניחה - או, לכל הפחות, מצהירה שהיא מניחה - שמדובר בפעולה חד-פעמית. הצלנו אתכם פעם אחת, ודי! יותר לא נציל אתכם. מעכשיו תסתדרו לבד!

אבל זה אינו המסר שהשוק שומע. החברות הכושלות יודעות שהן קיבלו כסף בגלל שהן כושלות. המסר, מבחינתן, ברור: כדאי להישאר כושלות. כדאי לבזבז כסף כאילו אין מחר - הממשלה כבר תדאג למה שיהיה מחר. המשקיעים בשוק גם הם מבינים את המסר. היכן בטוח יותר להשקיע את כספי, שואל את עצמו המשקיע: בחברה שהיא "גדולה מכדי ליפול," ושהממשלה תמיד תגיש לה סיוע; או אולי בחברה אחרת, שנטל המסים עליה גדול יותר, ושאולי תפשוט את הרגל מחר? והמשקיע הקטן אומר לעצמו: הממשלה מעניקה כסף לקוני בתים שקפצו מעל לפופיק, מדוע שלא אהיה גם אני בעל בית גדול ומפואר, שאינני יכול להרשות לעצמי? הממשלה, הרי, תבוא לעזרתי.

זה הגיונו של חוק הביקוש וההיצע. הסיוע הממשלתי לחברות הכושלות מגדיל את הביקוש לכישלון ולחברות כושלות, ובמקום שבו יש ביקוש גדול יותר, יהיה גם היצע גדול יותר. באופן זה, הממשלה אינה מצילה באופן חד-פעמי חברות כושלות, אלא יוצרת דפוס התנהגות רצוי של כישלון: היא מסייעת להגדלת מספרן של החברות הכושלות, ומענישה על אם הדרך את החברות המצליחות יותר. מי צריך להצליח, אם משתלם יותר להיכשל?

מה שתוכניות הסיוע הכלכלי עשו, לפיכך, אינו ייצוב ואינו הצלה, כי אם בישול והכנה של בעיה גדולה וחמורה יותר בעתיד הקרוב. האזרחים ששילמו את החשבון על הצלת החברות הכושלות הם היום עניים יותר. החברות הכושלות, והשוק בכללו, למדו לקח חשוב: משתלם להיכשל. אין עונש על חטא הבזבוז, היוהרה וההשקעות הרעות. להפך, זה כדאי.

מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה, ובמשבר הבא עלינו לרעה - והוא נמצא כמעט מאחורי הפינה - היה סמוך ובטוח כי יהיו חברות רבות יותר שתתקבצנה אל שולחנה של הממשלה, והן תהיינה עזות-פנים, תובעניות ויבבניות הרבה יותר. אחרי הכל, מגיע להן: הן נכשלו. מצב הכלכלה יהיה חמור יותר, שכן כיסיהם של אזרחים עמלנים ויצרניים - פראיירים שכמותם - כבר הידלדלו כהוגן בסיבוב הקודם של המשבר. זה יהיה כואב.