הטור של אוגי: המתים אינם מצביעים

אוגוסטוס "אוגי" בורקס הוא מיליארדר ישראלי מן השורה, בעל שורת חברות החובקות את המשק הישראלי כולו. המוטו החרוט על שלט האצולה המשפחתי שלו: אין נאמן מכסף מזומן.

בימים אלו של משבר כלכלי, אין כמו תחביב קטן של הסחת דעת להשקיט את העצבים הרוגשים ולהביא מזור ללב דואב. בלילות קשים, כשכל המשרתים כבר נמים את שנתם, והמחשבות מתרוצצות כמו תרנגולות בלול עם שועל, אוגי קם ממיטת המים, מדליק את מנורת טוסקאנו של גלרי ווטרי ד'ארטה וקורא קצת פרוטוקולים של וועדות הכנסת. לריכוז כזה של חמדנות, טיפשות ופופוליזם יש השפעה מרגיעה יותר מלשלושה כדורי וליום. גם אם מצבם של תאגידי בורקס יהיה בכי רע, תמיד אפשר יהיה לסמוך על החברים בממשלה ובכנסת שברוב טמבליות יצילו את אוגי עם איזה חוזה קטן של כמה מאות מיליוני שקלים. להוציא מהם כסף יותר קל מלנצח את ביבי ב"פוקר שקרנים." אוגי היה שם, ואוגי יודע.

וכך היה לפני כמה ימים, כאשר נדדה שנתו של אוגוסטוס, הוא החל לעיין בנוסח הלא מתוקן של פרוטוקול מספר 113 מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. קצת ישן, אבל א-מחייע!

הנושא על הפרק היה "ביטול שלילת תגמולים לאלמנה שנישאה" וכבוד האוגי שקע אל כורסת הפאר ואל תוך הדיון כמו אל תוך ספר מתח מרתק שהבלש בו, לגמרי במקרה, הוא שוטה הכפר. הסיפור הולך ככה:

לפני הרבה-הרבה שנים, כשאבא של אוגי עוד היה צעיר ועני, חוקקה מדינת ישראל את "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה." החוק בא להעניק פיצוי די קמצני ולתקופת זמן מוגבלת לאלמנות, יתומים, אחים והורים שכולים על אבדן ההכנסה עם מותו של בן משפחתם החייל. אלמנות עד גיל 45 בעת התאלמנותם, לדוגמה, היו זכאיות רק לשלושה או שישה חודשים של סיוע, אלא אם כן הן נחשבו "נצרכות," ורק אם לא נישאו מחדש.

בחוק נקבעו תנאים וסייגים שעל יישומם היו מופקדים פקידי השיקום, כך שהמשפחות השכולות תהיינה תלויות טוב-טוב בלחם החסד שמעניקים השלטונות. אבל בחוק לא נקבע איך בדיוק יכול פוליטיקאי להסתכל לאלמנה בעיניים ולהגיד לה "לא מגיע לך." לא פשוט.

את ההמשך קל לנחש. כל מילה שאפשר לשים במרכאות, כמו "נצרכות" אפשר לשנות באמצעות לחץ. הפיצויים הזמניים הושלכו הצידה, וכל האלמנות קיבלו מעמד של "נצרכות" לעד. היה עוד כלל, ששלל מאלמנות תגמולים אם נשאו. הכלל הזה הוגדר בחוק בצורה מפורשת, ולכן אף אלמנה לא התחתנה. הן חיו עם ידוע בציבור במשך שנים, והרבה פעמים גם ילדו עמו ילדים נוספים. הן לא התחתנו.

עכשיו הן רוצות להתחתן. זאת אומרת, עד לפני שנה-שנתיים הן לא רצו להתחתן, כי יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הייתה איזה גברת כהן אחת, שממש הייתה נגד והייתה רודפת עם מגרפה אחרי אלמנות מתחתנות. עכשיו זה השתנה והיו"ר הנוכחי, נאוה שוהם, היא כנראה מאלה שכהן הייתה רודפת אחריהן: "אני לא נישאתי עד היום בגלל הסיבה הזאת, בגלל שעיניכם חמדה את התגמול שאני מקבלת, שאם רענן היה בחיים, אני לא הייתי מתפרנסת רק מהתגמול הזה אלא הייתי מגיעה גם לבית ברעות... אתה צריך לתת לי תגמול הרבה יותר גבוה... אין מחיר לאלמנות צה"ל, אין מחיר לחללי צה"ל, חלל צה"ל שווה הרבה יותר מטנק. תכניסו לכם את זה לראש."

מה שגברת שוהם מנסה לעשות כאן זה לרכוב על שני סוסים עם תחת אחד. החוק קובע שמגיע לאלמנה פיצוי על אובדן הכנסה, לפי שיקול המדינה. היא רוצה שהמדינה תכיר בתשלום כסוג של ביטוח חיים של החלל, שמגיע לאלמנה כמו שמגיע תשלום ביטוח חיים, וגם אם היא התחתנה. מצד אחד, היא אומרת, מגיעה לה פיצוי אובדן הכנסה, כי אם בעלה היה חי היא הייתה גרה ב"בית ברעות." מצד שני, היא היא רוצה שהאלמנות יקבלו את הכסף כמו ביטוח. יש כאן חוב מוסרי ו"אין מחיר לחללי צה"ל." זאת אומרת, יש מחיר. שני סוסים, תחת אחד.

אבל מה עושים כשהחוק אומר דבר אחד ולמחוקקים מתחשק לחוקק משהו אחר? משמנים את החוק עד שהוא מחליק ונכנס למקום הרצוי. הצעת החוק החדשה אומרת שבעצם הפיצויים "אינם הכנסה אלטרנטיבית לזו שאבדה עם נפילתו של בן הזוג." בכלל לא. זהו פירעון של "חוב מוסרי וערכי ללא תנאי למשפחת השכול."  זאת אומרת, המחוקק קבע שזהו פיצוי על אובדן הכנסה, והמחוקק היום שם פס  על המחוקק של אז.

לאוגי אין בעיה עם זה. מפעלי תאגיד אוגוסטוס בורקס חיים יום יום מלרכוב על שני סוסים עם תחת אחד. יום אחד אנחנו מציעים הצעה זולה במכרז. ביום השני אנחנו מבקשים עוד כסף כי תגידו לי - איך אפשר לבנות בכל-כך מעט כסף? איך? כל עוד מה שקובע אלו אנשים ולא חוקים, מפעלי אוגוסטוס בורקס ישגשגו. הרבה יותר קל לתחמן ולשחד ולרמות אנשים.

מה שיפה בכל זה שמהעסקה הזאת כולם מרוויחים. כל עוד חוק האלמנות הואל לא ביטוח ולא פיצוי אלא כל מה שהכנסת מחליטה להחליט, הכל טוב. חברי-הכנסת שמחים כי נציגות האלמנות צריכות לרוץ אחריהם והם יכולים לחלק את הכסף ולצאת גדולים. נציגות האלמנות מרוויחות, כי אם היה חוק ביטוח האלמנות לא היו צריכות נציגות. הפקידים באגף השיקום במשרד הבטחון מרוצים כי אם אין חוק ברור, אז חייבים שהפקידים יחליטו הכל והאלמנות ימשיכו להיות תלויות בהם ולקפוץ כמו כלב פודל מאולף כדי לקבל את הביסקוויט. האלמנות ממורמרות אבל בסוף שותקות כי הן מקבלות את הכסף.

רק חללי צה"ל לא מרוצים. הם יצאו למלחמה וסיכנו את היקר מכל, כשהם בטוחים שהמדינה מחויבת לדאוג למשפחתם אם יהרגו. הם לא ידעו כי אחרי מותם בקרב המדינה, וחברי הכנסת, ואגף השיקום, ומשרד האוצר והאלמנות ישתתפו בבזר טורקי על מחיר הגופה שלהם. מצד שני, ידוע שהמתים בדרך כלל לא מצביעים בבחירות, אז זה לא כל כך חשוב מה הם חושבים. אוגי מכיר כמה מקומות שבהם יש מתים שמצביעים, אבל עד כמה שידוע לו, המתים האלו הם רק לעיתים נדירות חללי צה"ל.