ברוכים הבאים להיסטוריה!

רבים ניצבים תוהים היום: מה בדיוק קורה כאן? השערורייה המדעית הגדולה ביותר של המאה הנוכחית, ועיתונות הזרם המרכזי שותקת? האם ייתכן הדבר? האם יש פה קנוניה בהיקף רחב נגד אמת מטרידה? האם 'אסמול' השתלט על התקשורת סופית? הייתכן? ובכן, רבותי, יש לי רק שלוש מלים בשבילכם: ברוכים הבאים להיסטוריה.

על-פניו, יש צדק בתהייה. חשיפת המסמכים ותכתובת הדואר האלקטרוני באוניברסיטת מזרח אנגליה הייתה אירוע בעל חשיבות מרכזית. באוניברסיטה שוכן מרכז חקר האקלים המרכזי והחשוב בעולם, והחוקרים שנחשפו בתכתובת הדואר הם האישים המרכזיים שמאחורי דוחות האקלים של האו"ם (IPCC).
 
גם תוכנם של המסמכים אינו עניין זוטר: ממכתבים וממסמכים רבים, וביניהם גם קוד תוכנות עיבוד הנתונים, עולה כי באוניברסיטה עסקו באופן שיטתי בהטיית נתונים ובעיוותם; בהפעלת לחץ, החרמה ואיום בתביעות כדי למנוע פרסומים החושפים מחקרים מפוקפקים; בסירוב (באופן בלתי חוקי) לבקשות למסירת מידע על מחקרים; ובעירוב מגונה של השקפותיהם הפוליטיות במחקר המדעי.

גם ההד שעוררו המסמכים אינו מבוטל. פיל ג'ונס, ראש המרכז לחקר האקלים באוניברסיטה, נאלץ להתפטר והאוניברסיטה פתחה בחקירת כסת"ח לבירור הפרשה. אוניברסיטת פן בארצות-הברית, ביתו של מייקל מאן, שתרשים 'מקל ההוקי' שלו כיכב בסרטו של אל גור "אמת מטרידה," נחקר אף הוא על-ידי האוניברסיטה שלו. שירות מזג האוויר הבריטי, שבמכתבים נחשף כמשתף פעולה עם ג'ונס, נאלץ לפרסם הודעה מתגוננת, והודיע על פתיחת התיעוד שלו לעיון הציבור. שורת חוקרים מובילים, רבים מהם שותפים לדוחות האו"ם על האקלים ועמיתיהם הקרובים של ג'ונס ומאן, הכריזו כי מקומם לא יכירם בשורת המדענים נטולי הפניות. באוסטרליה נפלה במפתיע ההצעה להגבלת פליטת פחמן, והפילה את השרים שעמדו מאחוריה. אפילו האו"ם נדרש להכריז על ועדת חקירה לכיס"תוחו האישי בעניין.

ובכל זאת, הזרם המרכזי בעיתונות הכתובה והמשודרת שותק. חיפוש בגוגל לפי מילת המפתח "climategate" מעלה יותר מ-30 מליון 'פגיעות', אך רשימת ההצעות של גוגל עדיין ממליצה על כל דבר שבעולם, לבד מהדבר אחריו מחפשים מליונים. האם אין כאן צירוף מקרים מחשיד, שואלים רבים. האם שתיקה מקיפה כזו אינה מתואמת? ובכן,

היא לא מתואמת, ואין כאן מזימה. לכל היותר, יש כאן מבוכה, בלבול ואבדן עצות. המהפכה הירוקה מתחוללת כבר כמה שנים, והתעשייה שסביבה ענפה. הידיעה שפיל ג'ונס והמרכז לחקר האקלים באוניברסיטת מזרח אנגליה זכו בשנים האחרונות במענקים בשווי 75 מליון שקל מפתיעה רק את התמימים. גם הציפיה מאנשים הקשורים בטבורם לתעשייה הירוקה להגיב באופן 'אובייקטיבי' אינה מציאותית. קומוניסטים-ירוקים כמו דני רבינוביץ', או מפתחי עסקים ירוקים כמו רז גודלניק מגיבים 'מהפוזיציה'. לגרינפיס, המנסה נואשות להחיות את ההתרגשות מההתכנסות בקופנהאגן יש סיבה עניינית להתעלם.

כל השאר - עיתונאים הממונים על המדור הירוק בעיתון, עורכים, בעלי טורים ובלוגים ירוקים ישרי-דרך - פשוט קצת אובדי עצות. פרידריך פון האייק הגדיר פעם עיתונאים כ"סוחרי יד-שנייה של רעיונות." כלי התקשורת משקפים את הדעה הרווחת, מסוננת דרך מסך בורות צפוף, ומחוזקת בנימה סנסציונית. דגם החשיבה השגור שלהם, ש"כדור הארץ מתחמם וזה מסוכן" וש"ירוק זה טוב" ספג סוג של מהלומה, אך הם לא יודעים בדיוק מה טיבה. יש כאן "אייטם" חדשותי עסיסי - כל עיתונאי ראוי מכיר בכך - אבל מה עושים אתו לעזאזל? האם ייתכן שאני, עיתונאי 'מתקדם' ו'ירוק' אתייצב לצד אנשי "פוקס" או השמרנים ב"וול-סטריט ג'ורנל"? הראה לי מי הם חבריך ואומר לך אם אתה כבר לא בחבר'ה.

הסיפור מזכיר קצת את מה שהתרחש בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. אל תוך הביצה הקומוניסטית העולצת הוטחו בשנים שאחרי המלחמה כמה פצצות. ויקטור קרבצ'נקו פרסם ספר זיכרונות רב השפעה על תקופת הטיהורים של סטלין, ואחריו בא דיוויד רוסה הסוציאליסט, כשבמקביל מתנהלים משפטיהם של רייק, משפטי פראג, ומשפטי טיהורים פנימיים בצרפת, באיטליה ובכל רחבי אירופה המזרחית. מתי-מעט, כמו אלבר קמי או (במקום אחר) ארתור קסטלר, ניחנו ביושרה לעמוד על רגלי עצמם ולהתנער ממשטר הרצח. הרוב העדיף להישאר בעמדת סמרטוט הרצפה הרעיוני: לאן שזז המגב, זזו גם הם. לא הייתה כאן מזימה, אלא פשוט נוחות.

ברוכים הבאים להיסטוריה. רוב האנשים אינם ניצבים בראש הגבעה, בדד, ומגיעים למסקנות משלהם. כמעט כולם רוצים לנוע עם העדר. העיתונאי בדסק הירוק ניצב מול המיליה שלו: הוא לא רוצה להתייצב כנגד היחצ"נים הירוקים המזינים אותו בידיעות. הוא לא רוצה שתמי הירוקה, הכותבת על תיירות ויש לה כל מיני עניינים טבעוניים, תיגש אליו מחר לחדר ותגיד לו: "תגיד לי, התחפפת לגמרי לכתוב על זה?" הוא כבר דיבר עם גידי, ידידו בעל התואר השני בפיסיקה, עמו הוא נועץ בכל מה שקשור ב'מדע'. גידי אמר לו ש"עזוב, אלו שטויות." איך הוא יכול לכתוב על זה אם גידי אמר שאלו שטויות? גרוע מכל, הוא הכין סדרת כתבות על קופנהאגן. זה היה החג האישי שלו. ההזדמנות היקרה מפז לנסוע סוף-סוף לחוצלארץ כלשהו, ואולי אפילו לדווח (עם דובונית, עיניים ממצמצות מקור ואף אדום) על התקוות הגדולות. את כל זה לקלקל בגלל כמה מכתבים?

אבל אולי הגיע הזמן לספר להם: העדר התחיל לנוע בכיוון אחר. ההיסטוריה הולכת לאן שהיא הולכת, והיא לא הולכת לקופנהאגן.