מעיניה של ח"כ מרים חסה-צדקני (ליכוד) נשרו דמעות של אושר. באפריל 2013, אחרי מאבק ממושך, שלעתים נדמה כי לא יצלח לעולם עבר סוף-סוף בקריאה שלישית "חוק הניסויים בבעלי חיים." הכנסת, נסערת מצילומים מזעזעים, וביניהם של קוף שעל ראשו אלקטרודות, ואולי גם מהבחירות הקרבות ביוני 2013, העבירה את החוק ברוב גדול. ישראל הפכה למדינה המתקדמת בעולם בהגנה מפני ניסויים בבעלי חיים. (כתב: אורי רדלר)
הקליקו כאן למידע על "התמוטטות" של אורי רדלר - הספר שחזה את הכל (חוץ ממה שלא)החוק
"חוק הניסויים בבעלי חיים" קבע איסור גורף על מכירתם או שיווקם של מוצרים שנבדקו, נוסו או יוצרו תוך גרימת סבל, כאב או מות לבעלי-חיים - אלא אם כן זכה הקונה לאזהרה מראש, מילולית ובתווית, לגבי עובדה זו.
ח"כ מרים חסה-צדקני ולצידה נאמני צער בעלי-חיים הוותיקים בכנסת -
ח"כ צור שלשלת מהעבודה ו
ח"כ אריה חנון מחד"ש - עמדו על הוספת תקנת "אי הכשלה" לחוק, שאסרה על מוכר, משווק או נותן מרשם אף להציע לקונה מוצר כזה, אם ידוע כי הקונה מתנגד לניסויים בבעלי חיים. "קונים עלולים להתפתות באופן רגעי," אמר צור שלשלת, "ותפקיד המדינה הוא להגן עליהם מפני פיתויים חולפים."
חסה-צדקני, חנון ושלשלת עמדו על-כך שלחוק תהיינה שיניים. אין די בחוק, הם אמרו, צריך שהוא גם ייושם בפועל. אין טעם בעוד מעשה חקיקה ההופך אות מתה בגלל שעל יישומו ממונים רק שני פקחים במשרד התמ"ת.
לעזרתם בא, מעט במפתיע, ראש הממשלה
בנימין נתניהו. אף שהיה טרוד מאוד במסע הבחירות ובהתמודדות עם אבטלה גואה, ישב רה"מ על המדוכה ולבסוף הכריע לטובת הקמת כוח פיקוח מיוחד בהיקף של 10,000 איש, מהם 8,000 פקחים, שיהיה אמון על יישומו של החוק. ח"כ אריה חנון מחד"ש קרא להחלטה "שוחד מובטלים" אך הודה בחירוק שיניים כי גם אם הכוונות אינן טהורות, התוצאה היא שחשובה.
פטיש הפיקוח של "כוח המשימה למניעת ניסויים" נחת במהירות ובעצמה. יום אחרי הקמת כוח המשימה פשטו פקחיו על משרדי המכס והורו לעכב משלוחים של מוצרי קוסמטיקה שעליהם לא היו עדיין תוויות אזהרה. היבואנים התרוצצו כמטורפים לקבל אישורים מהחברה היצרנית ובינתיים נחתה מהלומת קורנס נוספת בחנויות: אלף וחמש מאות פקחים פשטו על חנויות מכולת, כלבו וירקות ברחבי הארץ (כולל עשרה פקחים באילת) והוציאו צווי סגירה לשש מאות מהן. הפקחים, הסתבר, העניקו לחוק מסגרת פרשנית מרחיבה: חיטה שגודלה תוך מניעת תזונה בת-קיימא ואף מעכברים וחיות שדה (ולעתים אף כללה השמדה מכוונת של חיות אלו) הופיעה אצלם ברשימת "מוצרי האזהרה."
על פי תקנות מניעת הניסויים - קובץ הסבר ותקנות משנה שהתארך בתוך יומיים עד כדי שישים עמודים - נקבע האופן הנכון להצגת האזהרה: באופן מובלט על עטיפת המוצר ואם הדבר אינו אפשרי, כמו בכיכרות לחם או במוצרים בתפזורת, כי אז יש להוסיף מעטפת מחומרים מתכלים שעליה תופיע האזהרה באופן בולט.
סגירת שש-מאות החנויות עוררה סערה רבתי.
חודשיים לאחר מכן"תגידי אההה..."
ענת מזור אחוזת הצמרמורת פערה את פיה הגדול בפני הרופא.
"כמו שחשבתי," אמר
ד"ר ווליד דחלן. "יש לך, גבירתי, דלקת ריאות"
מזור השתעלה. היא חשה חולשה מזה יומיים, מלווה בזיעה, רעידות ובלבול קל. היא נטתה להסכים עם הרופא. זו בוודאי הייתה דלקת ריאות.
"בתוך חמש דקות נסדר אותך," אמר דחלן בקול חביב.
הוא העביר את כרטיס קופת החולים שלה בחריץ והחל מדקלם במהירות את האזהרה הסטנדרטית מפני טיפול בתרופות שנוסו על בעלי-חיים. ענת מזור החווירה. מיד אחריה החוויר גם ד"ר ווליד דחלן: מעל תרשים הטיפולים והתרופות של מזור הוצגה אזהרה חמורה באותיות אדומות גדולות ומהבהבות.
יום סגירת שש-מאות החנויות הבהיל את קופות החולים, את הרופאים ואת בתי-החולים. הם נבהלו עוד יותר מפשיטה מיוחדת של "כוח המשימה למניעת ניסויים" על בית-החולים איכילוב. עשרים מאנשי כוח המשימה התחזו למטופלים בחדר המיון - וכולם טופלו בתרופות שנוסו על בעלי-חיים בלי שניתנה להם כל אזהרה. על בית החולים הוטל קנס של עשרות מיליוני שקלים, ורישיונם של עשרה רופאים נשלל לשנה. בתי-החולים וקופות החולים נחפזו להציב תוויות על כל התרופות וערכו רשימות מפורטות ומדויקות של מטופלים שיש למנוע מהם תרופות כאלו לפי תקנת "אי הכשלה."
ד"ר דחלן ידע מה הוא חייב לעשות כדי לשמור על רישיונו לעסוק ברפואה. ענת מזור הייתה פעילה בולטת ב
אגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים. זה היה סימן אזהרה בולט - כל התרופות האנטיביוטיות שהיה יכול לרשום לה נוסו על בעלי-חיים. החוק אסר עליו להציע לה תרופה שכזו, כדי שלא להכשילה.
"לדאבוני אין לי כרגע תרופה להציע לך," דקלם דחלן מנוסח התגובה המוכן מראש שהופיע על המסך, "אני ממליץ לך לנוח ולשתות הרבה מים," המשיך. ענת מזור הביטה בו בעיניים מזוגגות. כאבי השרירים התגברו אצלה לפתע. היא קמה, מובסת, עדיין מביטה בעיניו של ד"ר דחלן, כמבקשת רחמים. "א-נ-ט-י-ב-י-ו-ט-י-ק-ה" איית דחלן בשפתיו, מנסה לרמוז למזור על מסלול הטיפול הרצוי. מזור בלולת-הדעת לא הבינה את הרמז. וגם אילו הייתה מבינה, אולי לא היה בה די כוח לכתת רגליה בחיפוש אחר התרופה.
"רוב הסיכויים שהכל יהיה בסדר," אמר ד"ר ווליד דחלן, כשמזור עשתה דרכה החוצה. אולי ניסה לנחם אותה. אולי ניסה לנחם את עצמו. הצדק היה עמו - כשמונים אחוז מהחולים בגילה ובמצבה של מזור אכן התגברו על דלקת ריאות בכוחות עצמם. אבל דחלן לא היה יכול שלא לחשוב על עשרים האחוז הנותרים.
כעבור שלושה חודשיםבלילה, החום של
איתן אהרונוביץ' הקטן עלה ל-40 מעלות. הצרידות, הריח הרע שנדף מפיו והצוואר שהתנפח העידו על דיפתריה. הרופא,
ד"ר מזרחי, אבחן את המחלה במהירות. זה לא היה המקרה הראשון של דיפטריה בו נתקל אצל חולים ממושב "טבע אורגני." רובם ככולם, לא חיסנו את ילדיהם ומגיפת דיפטריה פתאומית כבר גרמה למותם של שני ילדים בגן של איתן - כל הילדים החולים זכו לטיפול מסור בתרופות הומואירוטומטיות במשך שלושה ימים, עד שההורים הנואשים נזעקו אל רופא "קונבנציונלי." עבור
חיטה שטרסמן ו
אבוקדו עמרני הפעוטים, זה היה מאוחר מדי.
ואולי הטיפול היה מאוחר מדי מלכתחילה. כל תושבי "טבע אורגני" חתמו על
העצומה לסגירת חוות מזור, מה שהפך אותם, בז'רגון קופות החולים, לפסט"נים - פסולי טיפול מניסוי בבעלי-חיים. שתי תביעות ענק יצוגיות, שהוגשו על-ידי עמותות לקידום איסור מוחלט של שימוש במוצרים שנוסו בבעלי חיים כנגד קופת החולים מכבי, המאוחדת והכללית הבעיתו את ראשי הקופות. גם ד"ר מזרחי לא רצה לאבד את רישיונו. עוד פחות מזה הייתה לו תשוקה לפגוש בפקחים מטילי האימה של הכמל"ן, "כוח המשימה למניעת ניסויים."
הילית אהרונוביץ' כבר הייתה אצל הרופא. "לדאבוני אין לי כרגע תרופה להציע לך," הוא אמר לה, "אני ממליץ לתת לילד לנוח ולשתות הרבה מים." היא הייתה נואשת - והיאוש הוביל אותה לתל אביב. שם, כך שמעה מהורים אחרים, יש כל מיני "ספקים" שמוכנים למכור לך אנטיביוטיקה בלי מרשמים ובלי שאלות מיותרות. "את לא רוצה לדעת איפה הם משיגים את התרופות," אמר לה
טייפון לחם-מלא ודחק לידה פתק שעליו רשום מספר טלפון. טייפון, לשעבר עמי קצובר, היה האיש-שיודע-הכל במושב. כשמישהו במושב נדרש למשהו שונה, על גבול החוקי או לא-טבעוני, טייפון היה הכתובת הטבעית. "רק תזהרי," הוסיף, "שלא יקלטו עליך שאת מהמושב או משהו כזה. כולם בפחד מהכמל"ן."
ניחוח הטחב והריקבון בבניין הנטוש בדרום תל-אביב העלה בהילית גל של בחילה כמעט בלתי-נשלטת. לפניה ב'תור' המאולתר עמדו שתי נשים, שמאופן התנהגותן יכלה הילית לדעת כמעט בוודאות שאף הן אינן בנות-בית במקום. אף אחת מהן לא נטתה לשיחה. זה לא היה המקום. זה לא היה הזמן. ובכל זאת, הזמן התארך. ה'לקוח' הקודם התעכב או שה'ספק' בכלל לא היה שם. אף אחת מהנשים לא ידעה.
"על מה את?" שאלה הילית לבסוף את
הראשונה בתור.
"אחותי. טרשת נפוצה," אמרה הראשונה בתור.
הילית והאישה האחרת נאנחו בינן לבין עצמן. בת-מזל. הן קינאו בה. בכל זאת, עצם השאלה העניקה לסיטואציה הביזארית ניחוח דק של נורמליות. תור. הן מחכות ל'רופא'. הן תזכינה לתרופה. "אני לא פעם ראשונה כאן," הפטירה האישה, כמעט בעידוד.
"מה את?" שאלה האישה הראשונה בתור את השנייה.
"טטנוס" אמרה
השנייה בקול רועד. הילית והראשונה בתור עצמו את עיניהן. חמישים אחוז תמותה. אלוהים אדירים. המחלה הפכה כמעט מגיפה בחודשים האחרונים בישובים חקלאיים מסוימים. זיבול אורגני בגללי בהמות, התברר, הוא דרך מצוינת להעברת חיידקי הצפדת, הטטנוס.
תורה של הילית הגיע כעבור שלושים דקות. היא העבירה את אלפיים השקלים לידיו של
הסוחר. האיש הדק, שידיו רעדו מעט ועיניו נצצו, ספר את השטרות באיטיות ובדייקנות. פעמיים. "חכי כאן" הוא אמר לה, ונעלם בחדר השני.
כעבור דקותיים שב, ובידו קופסה של אריתרומיצין. הוא נופף בידו מול פניו, כמנסה לבטל מראש כל שאלה שהילית עשויה להציג בפניו. "אני לא יודע מכלום. תקחי-תלכי." הוא הניח את קופסת האנטיביוטיקה על השולחן והילית התכופפה והסתערה אליה בלהיטות - אך האיש הקדים אותה וחטף את הקופסה מן השולחן.
"מה זה?" הוא הביט בקופסה הקטנה הנתונה בשרשרת שעל צווארה. איתן ענד אותה על צווארו מאז יום הולדתו הרביעי. הוא התעקש על כך. הילית נטלה אותו ממנו - למזל. "מה זה?" שאל האיש הדק בחשד. באפלולית נראתה לו הקופסה הקטנה כמו ציוד הקלטה. הילית ניסתה להתחיל להסביר ואז זעק האיש בקול דק "כמל"ן!" קולות אריזה מבוהלים, מלווים בזעקות מחאה נשמעו מבתים נוספים בסביבה. הילית הביטה סביבה בבעתה, אבל האיש הדק כבר נעלם אל תוך פתח החדר הסמוך, בדרך אל הרחוב.
אחרי ארבעה חודשים"אבא, תיזהר מהדלת" אמרה ח"כ מרים חסה-צדקני מהליכוד ל
אביה הקשיש כשהשניים נכנסו אל חדר הרופא המשפחתי בקופת החולים הכללית. הקשיש בן השמונים הנהן באיטיות, בראש רועד.
ד"ר אמיל וסרמן המתין עד שהאב הקשיש התיישב, כפוף, רועד בגפיו העליונות, כשרגליו הדקיקות כמעט קורסות תלת מעמסת גופו הרזה.
"דיראדון?" שאל ד"ר וסרמן בשקט. חסה-צדקני ואביה הנהנו באיטיות. התרופה החדשה לפרקינסון הבטיחה הרים וגבעות, ניסים ונפלאות, לחולי פרקינסון. ירידה דרמטית בתסמינים ועצירה כמעט מוחלטת של התפתחות המחלה.
ד"ר וסרמן לא היה זקוק להעברת כרטיסו של האב הקשיש. הוא הכיר את ח"כ חסה-צדקני. "לדאבוני," אמר לשניים, "אין לי כרגע תרופה להציע לך. אני ממליץ לך לנוח ולשתות הרבה מים."
"אבל יש לך תרופה! שנינו יודעים את זה," חתכה ח"כ חסה-צדקני בקול תקיף, "למה שלא תרשום לו דיראדון? אני יודעת טוב מאוד שאתה מסרב בגלל החוק, ואני יודעת שדיראדון זה תוצאה של ניסויים בבעלי-חיים, אבל זו התעללות באדם קשיש וחף מפשע. אני תובעת שתרשום את התרופה הזו באופן מיידי, אחרת התוצאות תהיינה חמורות. אני אומרת לך!" בניגוד לתקיפות שבקולה, עמדו הדמעות בעיניה והחלו לזלוג על לחייה.
אביה הביט בה במבט רועד אך אטום, ממנו לא היה ניתן לדלות אם הוא גאה בה, מתבייש בה או מאשים אותה.
ד"ר וסרמן עצם את עיניו: "לדאבוני, אין לי כרגע תרופה להציע לכם. אני ממליץ לנוח ולשתות הרבה מים."
ולבסוף, הלינק שכולם חיכיתם לו: לחצו והצטרפו לקבוצת הקפיטליסט היומי בפייסבוק וזכו בעדכונים שוטפים
אקו"ם