הבלוף של "כושר ההשתכרות".

המאבק הרוגש סביב הקריטריונים לחלוקת דיור בר השגה מעורר גיחוך. אלו המתיימרים לייצג את מעמד הביניים תובעים להכליל כקריטריונים עיקריים את השירות הצבאי או הלאומי וגם מה שמכונה “מיצוי כושר ההשתכרות.” כך, הם סבורים, יקבלו את הדירות רק אזרחים שעובדים ותורמים לחברה, ולא כל מיני פרזיטים בזויים. דוגמה פשוטה תבהיר לכולנו כי הקריטריון אינו יותר מהעמדת פנים. (כתב: מרק לוגובסקוי)

ואם אתם כבר כאן: קבוצת הקפיטליסט היומי בפייסבוק היא הדרך שלכם לעדכונים.

נתבונן בשני ישראלים טיפוסיים, בני שלושים. אחד מהם, מר ראובן לוי, השקיע בלימודים בתיכון והוציא תעודת בגרות עם ציונים גבוהים. לאחר מכן הוא התנדב לחטיבת הצנחנים, והשלים שלוש שנים מייגעות של שירות כלוחם. עם שחרורו, יצא לטיול של חודש וחצי באירופה, ולאחר מכן מיהר להתחיל את לימודיו לתואר בהנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון. אחרי 4 שנות לימודים מתישות השלים ראובן לוי את לימודיו והתקבל לעבודה כמהנדס חשמל בחברת היי-טק. כיום הוא עובד בממוצע חמישים שעות בשבוע, ומקבל משכורת גלובלית של שבע עשרה אלף שקלים יפים למיסוי ברוטו.

הגיבור השני שלנו, נקרא לו גד כהן, העביר את שנות התיכון שלו בבילויים, ובקושי הוציא בגרות חלקית. הוא גויס לתותחנים, אבל כל הזמן הוציא גימלים ודפק נפקדויות, עד שהצליח להוריד פרופיל והועבר לשירות במשרד. כך העביר כהן שלוש שנים, שחלק ניכר מהן בילה בבית בגימלים על כל דבר קטן, או בנפקדויות. עם סיום שירותו, נסע כהן לחפש את עצמו במזרח. כשחזר, אחרי שנתיים, למד במכינה, השלים בגרות מלאה, והתקבל ללימודי קולנוע במכללת נתניה. כעבור שלוש שנים, שחלק ניכר מהן בילה בעישון גראס בחדרו במעונות, קיבל כהן את התואר, יצא לחפש עבודה, ולאחר מאמצים רבים התחיל לעבוד במשרד שיווק בכתיבת מצגות, עם יום עבודה הנמשך משמונה עד ארבע, שתמורתו הוא מקבל חמשת אלפים וחצי אלף שקל לחודש. ברוטו. סכום זה לא מספיק לו כדי לשכור דירה בתל אביב ליד הפאב החביב עליו, ובחורנו הנמרץ יוצא לשדרות רוטשילד כדי לדרוש דיור בר השגה.

על הנייר, שני הבחורים הצעירים שלנו הם נציגים מובחרים של מעמד הביניים: שניהם שירתו בצבא (שירות מלא - לא סתם), לשניהם יש תואר אקדמי ושניהם עובדים במשרה מלאה ולכאורה "ממצים את כושר ההשתכרות" שלהם. אבל ברור לחלוטין, שאין בכלל מה להשוות ביניהם.

אין שום מקום להשוות בין השירות הצבאים של שניהם - גם מבחינת מידת הקושי וגם מבחינת ההקרבה העצמית שנדרשה מאחד מהם, ולא הורגשה כלל אצל האחר. אין גם מה להשוות ביניהם מבחינת התרומה הממשי למדינה. ראובן, הצנחן, תרם הרבה. גד, התותחן-פקיד עתיר הגימלים והנפקדויות, העלה תרומה אפסית, אם בכלל, בהתחשב בטרטור המערכת בזמן שירותו. 

אין גם מקום להשוות בין התארים שלהם - לא מבחינת התרומה הממשית שלהם לחברה, לא מבחינת מה שאפשר לעשות עם התארים, ולא מבחינת מידת המאמץ שראובן וגד השקיעו בהשגתם. 

מגוחך לטעון כי ראובן וגד הגיעו ל"מיצוי כושר השתכרות." איש לא יחלוק על-כך שראובן המהנדס ממצה את כושר השתכרותו. אבל איך נקבע את זה לגבי גד אשף המצגות? האם אין לנו יסוד סביר להניח, שעם קצת יותר מאמץ היה גד יכול לקבל תואר אחר (למשל, בהנדסה או בכלכלה), ולעבוד בעבודה שתניב לו הכנסה גבוהה הרבה יותר, וגם תתרום הרבה יותר לכלכלת המדינה? או שאולי ניתן לומר כי עם התואר שלו היה יכול למלצר מעט בערבים, ולהרוויח סכום גדול באופן משמעותי ממה שהוא מרוויח? איך בכלל אפשר לקבוע, מה היכולת של אדם ומתי הוא "מיצה את כושר השתכרותו"?

אפשר להרחיב את הבחינה לכיוונים נוספים. מי אמר, לדוגמה שדוקטורנטית ללימודי מגדר, שמקבלת מלגה עלובה ועוד משכורת תרגול עלובה, ממצה את כושר השתכרותה? הרי היא עוסקת בתחום, שבעיני רבים מאוד אינו עבודה כלל, ולא תורם לחברה דבר. ואם לה אנו מחשיבים "מיצוי כושר השתכרות", מדוע שלא נתייחס באותה מידה גם לאברך בישיבה, שחי מקצבה צנועה של המדינה פלוס כמה גרושים מהישיבה על חשבון תרומות פרטיות? או, דוגמה אחרת, האם עובד בעירייה באיזשהו תפקיד פיקטיבי, שיצרו במיוחד בשבילו כי הוא בן דוד של מנהל מחלקה בעירייה, ייחשב אדם ש"ממצה את כושר השתכרותו"?

אנו נתקלים כאן בסתירה בין שתי תפישות שונות של שיוויון: האחת בוחנת שיוויון בתוצאות (התפישה הסוציאליסטית) ואילו השנייה מתייחסת לשוויון בהזדמנויות (התפישה הקפיטליסטית): חלוקת הטבות לאנשים באופן כוללני מחד, למול מתן אפשרות לאנשים לעבוד ולהרוויח את אותן הטבות - כל אחד לפי יכולתו ורצונו. 

יש הבנה כללית כי החתירה לשוויון בתוצאות מעודדת אנשים שלא להתאמץ ומעודדת טפיליות חברתית, אך הנשמה היתרה הסוציאליסטית, שעדיין מפעמת בלב רבים, בראה שילוב מעניין: חלוקת הטבות לאנשים, אך רק למי שיוכיח (לפקידים הממשלתיים שאחראים על החלוקה) שהתאמץ מספיק, ולכן הוא ראוי לקבל. כמו שהדוגמא הפשוטה שלעיל מראה, עם זאת, אין שום הבדל מהותי בין שיטה זו לחלוקה כללית, שכן אין ולא יכול להיות קריטריון אובייקטיבי מוחלט, לפיו אפשר לקבוע, עד כמה באמת אדם התאמץ, ועד כמה אי יכולתו להשיג דבר מסוים היא פרי של מזל רע, ולא פרי עצלותו שלו. יתר על-כן: אין אפילו קריטריון אובייקטיבי לקבוע, האם אדם עוסק בפעילות יצרנית המקדמת את החברה, או סתם מצא לו דרך לחיות על חשבון הציבור ולקרוא לזה עבודה.

ברמה הבסיסית יותר, חלוקת דיור בר השגה לפי קריטריונים של "מיצוי כושר השתכרות" היא ניסיון לנהל כלכלה של מדינה כמו שמנהלים גנון בו הגננת מחלקת פרסים גם לילדים שלא הצליחו - כגמול על-כך שהם התאמצו. למעשה, זה גרוע יותר. בגנון או בבית-הספר הגננת או המורה מכירות מקרוב את התלמידים להם הן מחלקות פרסים או ציונים. לפקיד הממשלתי, לעומת זאת, אין שום מושג מי האנשים העומדים בתור לקבל זכאות לדירה. הוא צריך להיעזר בקריטריונים אובייקטיביים וניתנים לכימות, והקריטריונים המגוחכים של שירות צבאי או "מיצוי כושר השתכרות" פשוט לא עובדים פה. מה שיותר חמור, בגנון או בבית הספר שיטת התגמול לא פוגעת באיש: כאשר מורה נותנת לתלמיד בתעודה שלו כמה נקודות יותר ממה שמגיע לו, כי הוא תלמיד שמשתדל אך מתקשה, זה לא בא על חשבון תלמיד אחר שמקבל בגלל כך פחות נקודות משמגיע לו. אבל מלאי הדיור, בניגוד למלאי הנקודות אצל המורה, הוא תמיד מוגבל, וכל דירה שתינתן לגד כהן, בהכרח לא תינתן לראובן לוי, שאולי, רק אולי, ראוי לה הרבה יותר.

דרך אגב, אם לא שמתם לב:

הצטרפו לקבוצת הקפיטליסט היומי בפייסבוק, השתתפו בדיונים וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים