מייק דייזי הוא שקרן. האמריקני עב-הבשר נודד בארצות-הברית כבר שנה וחצי, עם מופע יחיד בו הוא מספר על חוויותיו מביקור במפעלים בהם מייצרים כמה ממוצריה הבולטים של אפל, וביניהם האיי-פד. המופע של דייזי, "הייסורים והאקסטזה של סטיב ג'ובס," הנחיל לו הצלחה רבה, והניב שורה של ראיונות טלויזיוניים אישיים ברשתות שידור בארצות-הברית, בהם תיאר דייזי בלשון ציורית מקרים מזעזעים להם היה עד, של העסקת קטינים, פועלים שהורעלו מחומרים כימיים, פועל שידו התעוותה לחלוטין על פס הייצור, וכן הלאה. אלא שמייק דייזי לא ראה ולא שמע דבר מכל אלו. הוא המציא את הכל. (כתב: אורי רדלר)
ואם אתם כבר כאן: קבוצת הקפיטליסט היומי בפייסבוק קוראת לכם להצטרף.
והפרחים, לדייזישקריו של דייזי
נחשפו על-ידי מייק שמיץ, כתב "מרקטפלייס" בסין. שמיץ עצמו ביקר ברבים ממפעלי חברת פוקסקון, המייצרת רכיבים עבור אפל ומה שראה שם בעיניו לא תאם את מה שתיאר דייזי. הוא פגש במתורגמנית של דייזי, שגרס כי חזה בכל הזוועות בביקור בזק של שישה ימים בסין, וזו טענה כי הפרטים בסיפוריו של דייזי אינם אלו שראה או שמע בביקורו.
תוכנית הרדיו הציבורי המפורסמת "החיים האמריקנים אלו," שלפני זמן לא רב הקדישה לדייזי ולסיפורו שעת שידור שזכתה לפופולריות רבה,
פרסמה התנצלות והכריזה כי תקדיש שעה מיוחדת לתיאור מסכת השקרים של דייזי במלואה. דייזי עצמו אישר כי לא ראה דבר מהדברים עליהם סיפר ושמע את עיקרי הפרטים אותם תיאר מאנשים בהונג-קונג שהשתתפו בהפגנת מחאה נגד התנאים במפעלי אפל. "הטעות שלי," אמר, "היא שהצגתי את זה כעיתונאות. זו לא עיתונאות. זה תיאטרון." אני לא שקרן, טוען דייזי, אני מספר סיפורים.
תלונות תגישו לבראהמהתיאורים של תנאי בריאות ועבודה קשים במפעלים בסין המייצרים מוצרים ורכיבים עבור אפל ועבור חברות אחרות נפוצים כבר שנים מספר. אפל הגיבה לדיווחים על-כך בהקמת
מערך ביקורת מקיף למאות המתקנים בהם פזור ייצור מוצריה. דיווחיה מצביעים על שיפור במצב. בחלק מהמקרים, כמו במקרה של עבודת ילדים וחשיפה לחומרים רעילים, חל שינוי מהותי במצב.
התלונות על תנאי העבודה תימשכנה גם אם אפל וחברות אחרות יעשו מאמצים עילאיים לשפר את התנאים. הסיבה לכך היא "שיפוע התנאים": רמת החיים בסין, בוייטנאם, בהודו, באינדונזיה, במאלזיה, ובמדינות אחרות בדרום-מזרח אסיה נמוכה בהרבה מרמת החיים במדינות המערב ולכן תנאי עבודה הנחשבים מקובלים שם, נתפשים כבלתי-קבילים במערב. עבודה במפעל תעשייתי היא משאת נפש נחשקת עבור סינים, וייטנאמים ואחרים באזור - אך בעיני רבים במערב עבודה כזו היא העסקה בתנאים שאינם הולמים בן-אנוש. תנאי המחיה והעבודה של תושבים בוייטנאם או בסין באופן כללי אינם טובים יותר, כמובן, מהתנאים במפעלים המייצרים עבור המערב. אבל כשרואים עניים מתגוללים ברחובות הערים בהודו, אפשר להגיש תלונה רק לבראהמה ולוישנו. בתנאים במפעלי פוקסקון אפשר להאשים את אפל.
מרכז הכובד עובר מזרחההמחאות, החרמות, התלונות וההאשמות לא יועילו. אמת ידועה לכל היא כי עלות העסקת עובד ייצור בסין נמוכה בהרבה מעלות העסקת עובד בארצות-הברית, בבריטניה או באיטליה. חברות המבקשות להמשיך ולהתקיים הולכות ומעתיקות את ייצורן מארץ המוצא שלהן לדרום-מזרח אסיה. אם אפל, נייקי, או כל יצרנית אחרת היו מייצרות את מוצריהן בארצות-הברית או באירופה, הן היו פושטות רגל. אפשר, כמובן, להתמקד בחברה שמוצריה מזוהים מאוד, ולתבוע ממנה - באיום של חרם או יחסי-ציבור רעים - ליצור עבור העובדים במפעליה תנאים משופרים או, אפילו, תנאים הקרובים לאלו של עובדים במערב. אבל שינוי כזה בחברה אחת אולי 'יעניש' חברה מסוימת, אך לא ישנה כלל את המצב לגבי מאות אלפי מפעלים אחרים המייצרים מיליוני מוצרים אחרים.
השינוי שמפעלים אלו מסמנים הוא מעבר מובהק של מרכז הכובד הייצורי ממדינות המערב אל דרום ומזרח אסיה ואל מדינות מתפתחות נוספות. המעבר מתבצע במהירות רבה, בין השאר כי ערכת הכלים לתיעוש מואץ כבר קיימת, וכבר נוסתה בעבר בהצלחה ביפן, בדרום-קוריאה, בטיוואן ובמדינות אחרות. למערב אין הרבה מה לומר או לעשות בנידון - לפחות לא באופן ישיר.
המערכה העקיפההשקרים של מייק דייזי הם חלק מהמערכת העקיפה שמנהל המערב כדי להתמודד עם תיעושן והתקדמותן של המדינות המתפתחות. בחזית ה'רשמית' גופים כמו האיחוד האירופי, או
הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (OECD) פועלים באופן ברור ומודע לכינון תקנים ולעידוד מדיניות תקינה ובקרה, שיגרמו להעלאת מחיר הייצור במדינות המתפתחות - מה שיסייע לייצוא מן המערב להפוך תחרותי יותר. באופן רשמי פחות, הניסיון לאכוף הפחתה של פליטות פחמן דו-חמצני, במאמץ להיאבק בשינוי האקלים, הניסיון לעודד "סחר הוגן" והתביעות כי מדינות באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה יעמדו בתקנים של שמירה על הטבע החי והצומח מונעים על-ידי שאיפות דומות, וממומנים על-ידי ממשלות במערב.
הצלחתה של המערכת העקיפה חלקית מאוד. הפיתויים שמציבים המאמצים העקיפים מושכים בעיקר מדינות קטנות וחלשות, וביניהן ישראל, החשות כי יש להן תועלת מסוימת מהצטרפות לארגונים כמו הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח ומחתימה על אמנות דוגמת פרוטוקול קיוטו. מדינות גדולות וחזקות יותר בעולם המתפתח, כמו סין, הודו, ברזיל, אינדונזיה, רוסיה ומדינות אחרות אינן מתרשמות כל עיקר מדרישות המערב ואף כשהן חותמות על אמנות (כמו ניגריה או אינדונזיה על פרוטוקול קיוטו) הן מצפצפות בפועל על הדרישות.
ויש להן סיבה טובה לצפצף על ההסכמים, שכן גם מדינות המערב עושות כן. לדוגמה, ב-14 השנים שחלפו מאז החתימה על פרוטוקול קיוטו רשמו מדינות אירופה מגוון עשיר של היפוכים, סלטות ופליק-פלקים באמצעות מסחר בפליטות פחמן, סגירת מפעלים מיושנים במזרח אירופה, וכן הלאה, אבל
לא הפחיתו את פליטות הפחמן הדו-חמצני שלהן אפילו במולקולה אחת. למעשה, אם מביאים בחשבון את מעבר הייצור למזרח, החשבון הסופי מורה כי הגידול בפליטות נמשך באותו קצב כמקודם. עוד על זאת, כאשר נוצרת התנגשות בין הפרוטוקולים הנאים והמציאות, מדינות המערב נוהגות בדיוק כמו סין - ולראיה, כשתפוקת הנפט הגדלה של קנדה התנגשה בפרוטוקול קיוטו, הקנדים נטלו את הפרוטוקול והעיפו אותו בקשת מרהיבה הישר אל הפח.
לקחים מישראלהמערב, ובייחוד אירופה, לא ינחלו הצלחה של ממש באמצעות שקרנים כמו מייק דייזי או באמצעות לחצים עקיפים. מדיניות מועילה יותר הייתה התבוננות באופן בו התמודדו עם העולם המשתנה מדינות חלשות יותר. מדינות חזקות נוטות להתעלם מהצורך להשתנות, כל עוד הן חשות כי יש להן עתודות הון מספיקות. למדינות חלשות, יש הרבה פחות ברירות. הן אינן יכולות להשלות את עצמן כי העולם יפסיק להשתנות עבורן וכי מישהו יתאים את עצמו אליהן: הן חייבות להתאים את עצמן למצב המשתנה.
ישראל היא דוגמה טובה לכך. בשנת 1985, אחרי ההתרסקות הגדולה, ניצבה ישראל בפני שוקת שבורה: הבנקים שמימנו את מדיניותן הבזבזנית והמופקרת של ממשלות ישראל לאורך השנים ניהלו מדיניות מופקרת משל עצמם, פשטו את הרגל והולאמו; חלק ניכר מהשוק הפנסיוני היה בניהול הסתדרותי, ועמד בסימן פשיטת רגל מתהווה; המשק בכללו נחלק למפעלים ממשלתיים (מפסידים), מפעלים הסתדרותיים וקיבוציים (מפסידים), ושלל מפעלים גמדיים, חלק ניכר מהם מסובסד עד צוואר. האינפלציה הרצחנית ופשיטת הרגל הכללית כפו על ישראל - מדינה ענייה ונטולת רזרבות כלכליות - להתאים את עצמה לשוק העולמי המשתנה.
סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בהם גם פרצה האינתיפאדה הראשונה והחלה העליה הגדולה מרוסיה, היו תקופה של "ניכיון מאזנים" מקיף בשוק הישראלי: מפעלי חברת העובדים של ההסתדרות פשטו את הרגל; כור התכווצה; הקיבוצים פשטו את הרגל; רוב המפעלים המסובסדים פשטו את הרגל. אף אחד לא היה יכול להציל את כל אלו, שכן למדינת ישראל לא היה כסף כדי להמשיך ולממן אותם.
מעז יצא מתוק. ישראל סבלה לאורך כל שנות קיומה מגירעון במאזן הסחורות והשירותים: כלל הסחורות והשירותים שיוצאו מישראל נפל מכלל הסחורות והשירותים שיובאו אליה. הגירעון לא היה גדול מאוד, אך עקבי, והוא שיקף את העובדה שמה שהיה לישראל להציע לא היה אטרקטיבי מאוד בעיני העולם.
שידוד המערכות הכללי בישראל היה ממושך וכאוב, אך הניב תוצאות. משך כמעט ארבעים שנה הייתה ישראל במאזן סחר שלילי, אך החל מאמצע שנות התשעים החלה המגמה מתהפכת: מאזן הסחר בחמש עשרה השנים האחרונות הוא חיובי (0.58 אחוז מהתמ"ג) ומשנת 2003 ואילך המריא ל-1.73 אחוז מהתמ"ג.
השינוי באופי הייצור משתקף בפרטים. אף כי כמעט בכל ענפי היצוא הייתה עליה לאורך השנים, השוואה משנת 1990 לשנת 2010, לפי נתוני הלמ"ס, מציגה מתווה שינוי מובהק, בו משקלם של חלק מענפי היצוא צנח, ואילו משקלם של אחרים עלה בצורה מובהקת. לדוגמה, ייצוא מוצרי מזון, טקסטיל ומוצרים חקלאיים היווה 17 אחוז מהייצוא בשנת 1990, אך רק כ-5.2 אחוז מהייצוא בשנת 2010. לעומת זאת, משקלם של רכיבים ומוצרים אלקטרוניים עלה מ-11.5 אחוז ל-18.6 אחוז באותן שנים.
ישראל עברה לאורך השנים מייצור מוצרים בהם אין לה יתרון יחסי ובהיקף נמוך, יחסית, לייצור וייצוא של מוצרים בהם יש לה יתרון. ישראל נאלצה להבין כי בייצור חולצות אין לה שום יתרון על התאילנדים או הסינים, וכי תפוזים ואשכוליות גם הספרדים יודעים לגדל. שכל וכשרון המצאה, לעומת זאת, הם תחומים בהם יש לישראל יתרון יחסי. כך יצא שישראל הפסיקה למכור מכנסיים במאות מיליוני דולרים, והתחילה למכור תוצרי מוח בעשרות מיליארדי דולרים.
עוז לתמורה?השינוי שהתחולל בישראל לא בא מרצון - הוא היה כפוי. אילו היה לממשלת ישראל כסף, ניתן לנחש כי היא הייתה ממשיכה לסבסד ייצור מזון, טקסטיל וגידולים חקלאיים. אילו הייתה לה השפעה של ממש בעולם, היא הייתה מנסה, מן הסתם, להצטרף למדינות אחרות בתביעה להילחם בייצוא הזול ממדינות אחרות. פשיטת הרגל של 1985 כפתה עליה לומר לתעשייניה וליזמיה משהו מעין זה: "חברים, הכסף נגמר ואי-לכך ובהתאם לזאת אתם לבד. עלו והצליחו!"
במדינות אחרות - במקומות בהם לציבור ולשלטון יש תחושה שיש להם ברירה אחרת וכי המדינה לעולם לא תפשוט את הרגל - יש עדיין קונים לשקרים של מייק דייזי. ניתן היה לסיים ברוח אופטימית, בהמלצה ל"עוז לתמורה בטרם פורענות" - אבל דומה כי רוב האנשים מבכרים שלא להקשיב. גם ישראל, להזכיר, הקשיבה רק כשלא הייתה לה ברירה.
דרך אגב, אם לא שמתם לב:
אקו"ם