בהתחלה הייתי משוכנע שמדובר בבדיחה. אין דברים כאלו במציאות. אחר-כך עלה החשד כי איש מחאת האוהלים אדם דובז'ינסקי חמד לצון, רשם אתר על שמו של חבר-כנסת ומשם הוא מפיץ מהתלות אנרכיסטיות תחת הכותרת המפוקפקת "ח"כ אריה ביבי - למען כל העם." אבל לא זה ולא זה - הכל ברצינות מלאה. חבר הכנסת מקדימה אכן מתכוון בכל הרצינות להעלות על שולחנה של הכנסת את "חוק השירה." (כתב: אורי רדלר)
ואם אתם כבר כאן: הצטרפו לקבוצת הקפיטליסט היומי בפייסבוק אלף ומאתיים חברים אינם טועיש... סליחה, אינם תואיק.
המועצה לתכנון השירה וארגונהמטרת החוק, מבשר לנו ביבי, היא "לקדם את השירה בישראל ואת משורריה." לשם כך תוקם מועצה לאומית לשירה ש"תייעץ לממשלה ולשר בתחום השירה," תכין "תכנית רב שנתית למדיניות בתחום השירה" ותהיה אחראית על "תכנון השירה בישראל וארגונה" במטרה לעודד ייצור שירה שיהיה בה "מתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה." במועצה יהיו 21 חברים, מהם שבעה משוררים ועוד 14 פקידים ונציגי שדולות אחרות. חברי מועצה שיהיו להם יותר מארבעה חיסורים ברצף בלא פתק מההורים ("נעדר ללא סיבה מוצדקת מארבע ישיבות רצופות") יסולקו מהמועצה.
עילה גלויה אחת ל"חוק השירה" היא, כמובן, שאיפתם של בעלי השררה לספח לאוהלם מגוון רחב ככל האפשר של מלחכי פנכה מעולם היצירה והתרבות. יש לכך טעם אישי - בעלי כוח רבים רוצים להצטייר, בעיני עצמם ובעיני העולם, כפטרוני התרבות והאמנות - אך הטעם העיקרי הוא עניין פוליטי פשוט: תחת הכותרת של "תמיכה בתרבות" הופכים אמנים ויוצרים אורחים על שולחנו של הפריץ. הם ניזונים מהפת שהוא משליך אליהם ותלויים בה למחייתם. מכאן נובע כי יכולתם להטיח ביקורת בבעל השררה מוגבלת. לפרקים קם אחד היוצרים ומוחה או מטיח דברים חריפים - אך ברוב המכריע של המקרים הצנזור העצמי פועל.
התקציב של פיק-ברכייםעילה שנייה לחוק היא מנגנון החלוקה. בתחום התמיכה (הדלה) בשירה ובספרות, כמו גם בתחומים זניחים אחרים (מבחינה תקציבית) בתחום התרבות נהוגה שיטת "חבר מחלק לחבר." וככה זה עובד, בערך: ביום ראשון מתייצב אמן המחול ההבעתי שמואל פיק-ברכיים בחיל כבד וברעדה בפני הוועדה נטולת משוא-הפנים לענייני תרבות, בראשות המשוררת מונה גייגר והסופר סולימן ריכטר. בשמחה ובדמעות של הקלה הוא מקבל את הבשורה כי הוועדה החליטה לאשר את קניית המופע שלו ל"תרבות לעם." ביום שני, ניצבת המשוררת גייגר בפני חברי מועצת התקצוב, המונה את הסופר ס. ריכטר ואת הרקדן הבכיר שמואל פיק, וזו מאשרת תקציב לאגודה לעידוד קריאת שירה בקפה בראשותה. ביום שלישי מתייצבת ועדת הפרס בהשתתפות גייגר, מ. ופיק-ברכיים, שמואל ואחר שקלא וטריא ממושכים מגיעה למסקנה כי האיש הראוי ביותר לשמש חתן פרס "שקל כלשהו" לשנת תשז"ל אינו אלא הסופר וההוגה סולימן ריכטר.
זו אינה תמונת מצב מדויקת - אבל היא מדויקת יותר ככל שאפשרויות הפרנסה החלופיות מצומצמות יותר, ככל שסכומי הכסף קטנים יותר וככל שתחום היצירה זניח יותר בעיני הציבור. בתחום השירה, יש מעט חלופות, הסכומים קטנים במיוחד והתחום זניח במיוחד בעיני הציבור.
אף אחד לא חי משירה, כמובן. לא בעבר ולא בהווה. ט.ס. אליוט היה פקיד בנק. ביאליק היה סוחר עצים. טשרניחובסקי, רופא. עמיחי, גולדברג וזך - הרצו. חלק מהם מצאו אחר-כך גם מקורות הכנסה נוספים ואחרים. כסף משירה הם לא עשו. אף אחד גם לא מצפה לעשות כסף משירה - הפרס הכמעט יחידי למשורר הוא עצם פרסום שירתו בכתבי-עת ובספרים.
שיטת הקליקהוכאן מתחילה קובלנתו של "חוק השירה." כאשר אין דרך להתפרנס משירה, כאשר סכומי הכסף המחולקים הם מזעריים, וכאשר התמורה העיקרית היא עצם הפרסום, השבח וההלל, עולה מאוד חשיבותה של השליטה בצינורות הפרסום וחלוקת השבחים. זה ה'מטבע' העובר למשורר. כך, לפי דברי ההסבר לחוק, משוררים שאינם שייכים לקליקה עם מרפקים וקשרים נדחקים הצידה ותקציבים מחולקים על-ידי ראשי קליקה לחבריה ולהיפך: "המקושרים ברשויות המקומיות, בקרנות השונות ובמקורות התקציביים האחרים, מקבלים על חשבון כל השאר ולעתים אף מונעים – אקטיבית – מאחרים לקבל."
קליקות, חרמות, ניכוס משאבים, שירי הלל למקורבים וגנאי לאחרים אינם חידוש בתחום השירה בכלל והעברית בפרט. כך התנהלו הדברים תמיד. משוררים ומבקרים - עם כישרון או בלעדיו - זכו לעמדות כוח בזכות כריזמה ו/או כישרון ו/או פה גדול ו/או מרפקים חדים ו/או כישורי התברגות. עמדות כוח אלו אפשרו להם לבחור להם בני ובנות טיפוחים - עם כישרון או בלעדיו - ולנשאם, לרוממם ולהדרם מכל עמיתיהם. עמדות הכוח היו תמיד מעטות, מה שדן חלק אחר של המשוררים, ובייחוד זה שלא נהנה בעצמו מחסות בעלי הכוח, לעמדה של תסכול וטינה. הזמן, מכל מקום, יודע להפריד בין בעלי הקשרים לבעלי הכישורים ודן את הראשונים לשכחה, ואת האחרונים לזיכרון.
אבל לאריה ביבי וצוות דובז'ינסקאיו אין זמן לזמן. דרכם אצה להם וכמו ביורוקרטים אמיתיים, הם משוכנעים כי פתרון אמיתי טמון רק בביורוקרטיה. הם רוצים כי התהילה תחולק "על בסיס כישרון ויכולת" ובהתאם לעקרונות "הצדק החלוקתי." כדי לעשות זאת, ההחלטה מיהו משורר אינה צריכה להיות מסורה בידי הקוראים, הקליקות או הזמן אלא צריכה להיקבע בהתאם לכללים ביורוקרטיים. כך, קובע החוק, "משורר" יוכר כמשורר רק אם פרסם שלושים או יותר משיריו, או שזכה לתואר מידי שר התרבות והספורט בהתאם לשיקול דעתו ולקריטריונים א) הפגנת כישרון; ב) השפעה על הציבור; ג) ביקורות חיוביות; ו-ד) ותק כתיבה מוכח. כך, מילה במילה.
ביאליק לא יקבל גרושהגיונם הביורוקרטי של ביבי והדובז'ינסקאים מושל גם באופן חלוקת הכספים. הדרך לחלק כספים באופן הוגן ושוויוני בין מי שזכו לרישיון משורר מוסמך הוא באמצעות הקמת ועדת פקידים ואפרטצ'יקים ("המועצה לשירה"). בוועדה יהיו חברים, בין השאר, עובד משרד האוצר, עובד משרד החינוך, עובד משרד התרבות והספורט, נציג אקו"ם, נציג האקדמיה ללשון העברית, ונציג ארגוני המורים. ברור מאליו שוועדה מסוג זה - גם אם יקראו לה "מועצה" - אינה מסוגלת לעודד שירה טובה או משוררים טובים - שכן אין לה שום יכולת לבצע את הבחירה. אפילו ח"כ ביבי מבין את זה.
וזו גם לא המטרה. בהצעת החוק נטען כי מטרת המועצה היא לתמוך במשוררים הנותנים "ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה." הווה אומר, לא איכותם של המשוררים היא שתקבע את זכאותם לתמיכה - הדרך שהתקיימה, גם אם בעיוות מרתיע, בשיטת הקליקות - כי אם הצדק החלוקתי, עמדותיהם הפוליטיות, מינם, השתייכותם לקבוצה מסוימת באוכלוסיה, ייצוגם בקואליציה, וכן הלאה. פקידי התרבות יבחרו את פקידי השירה. כך נזכה לשירה שתייצג את מגוון מפלגות הקואליציה והעדות בישראל, ונימנע מהמצב המעוות בו כל מיני ח.נ. ביאליק אשכנזים ינכסו לעצמם תקציבים על חשבון משבצת המשורר הליכודניק או החרזן של "ישראל ביתנו."
הביטלס היו נופלים בוועדההצעת החוק לביורוקרטיזציה של השירה היא רעה ומשחיתה. שירה טובה, כמו בכל תחום יצירה אנושית, היא עניין של כישרון לכתיבת שירה. "פרחי הרע" של בודלר לא נדרש לקבל את אישורה של המועצה של ביבי - זו הייתה מונעת פרסומו, מן הסתם, כדוגמה טיפוסית למצב בו "אין בקרה על איכות הספרים, והקורא נאלץ לספוג ספרים אשר עלולים לפגוע בתדמיתה של השירה." הביטלס היו נדחים במועצה כי ארבעת חברי הלהקה כולם מליברפול, ולכן אינם מייצגים כיאות את ה"מגוון התרבותי של החברה." מי שכן יעברו את הרף יהיו משוררים בינוניים ו"יצוגיים," ששירתם דלילה כתה מתיון משומש. פקידים נוטים לבחור בפקידים אחרים. ועל הדברים האלו יאלצו תלמידי ישראל לכלות את מעט הזמן המוקדש ללימוד שירה בבית-הספר.
"חוק השירה" גם לא יעבוד. שיטת הקליקות מעניקה יתרון מובהק ובולט לבעלי קשרים, כישורי התברגות ויניקה מדדי הביורוקרטיה. הווה אומר, כשמחלקים כספים, יש עדיפות למי שיודעים איך לארגן לעצמם כספים במקומות הנכונים. הביורוקרטיה של בחירת השירה לא תחליש את היתרון הזה אלא תעצים אותו - היא רק תשנה את מיקומם של העטינים מהם יש לינוק. ה"הסדרה" של התחום עשויה, אמנם, לרענן את רשימת הפוליטרוקים של השירה, ופקידים אלו אולי ייצגו באופן מלא יותר את ה"מגוון התרבותי של החברה" אך לייצוג זה אין למעשה כל ערך, והמחיר יהיה הקטנת סיכוייה של שירה טובה. אם השאיפה היא לקצץ את כוחן של הקליקות כי אז הפתרון אינו בשינוי דרך חלוקת התקציב כי אם בביטולו.
אבל אולי "חוק השירה" הוא רק ההתחלה. ביבי קובל על-כך ש"אין בקרה על איכות הספרים" כי "ספרי שירה שנכתבים בימינו נמכרים בכמויות קטנות בלבד" וכי נגע "פעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות" הולך ופושה במחננו. יש כאן, ללא ספק, מרחב עשיר להרחבת ה"הסדרה" של התחום. צעד ראשון יכול להיות קביעת תקנון רישוי לשירה, שיתיר פעילות בתחום רק למחזיק ברישיון שירה בר תוקף, ויאסור פעילות שירתית בלתי-מורשית בפרהסיה.
כדי לזכות ברישיון יצטרך פרח המשוררים להגיש בקשה למועצת השירה, לעבור בציון של 8 ומעלה לפחות שניים משלושה קורסי יסוד בשירה, ואחר-כך לעמוד במבחני הרישוי של המועצה. עם קבלת האישור הוא יזכה א) בהנחה של 25 אחוז במינוי שנתי ל"מאזניים" ב) פרסום חובה של לפחות 4 משיריו מדי שנה בכתבי-עת מורשים, ובתנאי שמועד כתיבת השירים יהיה בטווח שנת פרסומם. ג) פרסום מקבץ שיריו בהוצאת מועצת השירה ובלבד שתכיפות הפרסום תהיה פחות מפעם בעשר שנים; כאשר עלויות גריסת העותקים באחריות מועצת השירה. ו-ד) באישור מוסדר לפעילות בלתי ממוסדת שיתבטא בהיתר שימוש מגאפון ו/או מכשיר הגברה אחר בפרהסיה, עד שלוש פעמים בפרק זמן קלנדרי של שנתיים ("פרק הזמן"), אך ללא צבירה בין פרק זמן למשנהו, ובניכוי כל "אירוע הקראה חלופי" שהתרחש במהלך פרק הזמן, וכל זאת בכפוף להגשת בקשה לאישור "פעילות בלתי ממסדית מאושרת" מהמועצה לשירה ומשטרת ישראל עד, אך לא פחות, מ-45 ימי עבודה לפני תחילת קיום הפעילות הבלתי ממסדית.
לא לחיזור בלי רישיוןמכאן אפשר להמשיך להסדרה מקיפה של פעילויות בלתי מוסדרות אחרות. כידוע, קללת "פעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות" נפוצה לא רק בתחום השירה אלא גם בתחום המוזיקה, והתחום דורש הסדרה דחופה והענקת רישיונות הופעה רק למוזיקאים מורשים, כשסגנון ההופעה ייקבע על-ידי "מועצת המוזיקה" בהתאם ל"תכנית רב שנתית למדיניות בתחום המוזיקה" ולפי עקרונות "הצדק החלוקתי" המונחים על-ידי "שיקולים חברתיים-כלכליים, שיקולי העדפה מתקנת של אוכלוסיות מוחלשות ובמגמות ובתמורות המתרחשות מעת לעת בתחום המוזיקה" וכל זאת תוך מתן "ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה." ברוח מגוון תרבותי דומה אפשר יהיה להסדיר גם את תחום הספרות והמחול.
השלב הבא יהיה "הסדרת" תחומים שהממשלה נמנעה מהתערבות בהם עד כה - ושלא בצדק. לדוגמה, ניתן להבחין בתחום הקשר הבינאישי בשפע מופרז של "פעילויות חיזור ספונטאניות ובלתי ממוסדות" ומצב זה תובע תיקון. כלומר, "חוק שישים סוף פסוק לתופעת הפרוטקציות, יחיל שיקולי העדפה מתקנת של אוכלוסיות מוחלשות ("כונפות") וישים קץ להקצאה לא נכונה ולא צודקת של משאבי הציבור" המביאים לכך ש"גבר/אישה היוצאים לשוק החיזור, ואפילו זכו לביקורות טובות ("אתה בחור מרשים") עלולים להימכר בפרוטות (קפה הפוך=12 שקל), להיות מחולקים בחינם ("ערה?"), לשכב במחסנים או אף להיגרס." כך, ב"העדרו של גוף ממלכתי" נוצר מצב בו "אין בקרה על איכות החיזורים, והמשתמש/ת נאלצ/ת לספוג חיזורים על בסיס לא ענייני אשר עלולים לפגוע בתדמיתה של האהבה."
אבל אולי אני סתם חולם.
ועוד משהו...
אקו"ם