אז מה עושים עם מין מבקר כזה? הפרסומים על תוכנו של דו"ח מבקר המדינה לאסון השריפה בכרמל מעלים ספקות כבדים ביחס למידת הבנתו את המונח "אחריות מיניסטריאלית." דומה כי המבקר לא ממש מבין איך הסיפור הזה עובד. כמעט כמו שר הפנים, אלי ישי. מזל שרק כמעט. (כתב: אורי רדלר)
ואם אתם כבר כאן: הצטרפו לקבוצת הקפיטליסט היומי בפייסבוק יותר מאלף ומאה חברים אינם טועים.
מ
הפרטים שחושף "מעריב" (29.1.2012) עולה כי המבקר מבקש להטיל מידת אחריות גבוהה יותר על האסון על שר הפנים, אלי ישי, הממונה על מערכת כיבוי השריפות, ועל שר האוצר, יובל שטייניץ. הראשון נמצא חייב בעיני המבקר, משום שלא די היה בהתרעות ובדרישות שלו בתחום עליו היה ממונה - האסון היה תוצר של "רצף של הזנחה פושעת שלא תיאמן" לאורך זמן. שטייניץ, לעומת זאת, נמצא חייב בכך שתבע משר הפנים לחולל "רפורמה" בתחום ההגנה משריפות, במקום להעביר את הכספים הנדרשים.
ביחס לשר הפנים, ברי כי תביעה חד-משמעית לפיטוריו היא הפתרון הקביל היחיד. כך
כתב בנושא "הקפיטליסט היומי" ימים ספורים אחרי השריפה:
- מר ישי: אתה האחראי הראשי והישיר לאסון.... אתה האחראי כי אתה שר הפנים. אתה האחראי כי נציבות הכבאות וההצלה היא גוף תחת שליטת משרד הפנים. אתה יכול לפטפט את עצמך לדעת דרך מקורבים על כך שלא קיבלת תקציב והתרעת ואמרת והודעת - אבל זה לא מסיר אפילו גרם אחד מאחריותך. אתה האחראי למשרדך. אתה האחראי לשירותי כיבוי האש. אם היה ידוע לך - כפי שאתה מודה - כי אינך יכול לספק שירות הולם וכי במצב זה ניצבים תושבי ישראל בפני סכנה, היית צריך להתפטר מתפקידך. אם נשארת בתפקיד, נשארת אחראי. זה משמעות תפקידך כשר. אין זה משנה אם אמרת והתרעת - להגיד ולהזהיר, זה תפקידו של העוזר והיועץ. בעל הסמכות נותר האחראי הישיר והבלעדי. אתה בעל הסמכות. אתה האחראי.
- דו"ח מבקר המדינה מיולי 2007 ניצב לפניכם [לפני ישי ולפני רב טפסר שמעון רומח]. בחרתם להדבק לכיסא ולהמר שלא יקרה אסון? ובכן, קרה אסון. ההימור שלכם נכשל.
השנה שחלפה לא שינתה הרבה בנעימותיו של ישי. עדיין הוא מדברר את עצמו דרך "מקורבי ישי" ועדיין הוא מזמרר על כך ש"טרח במשך חודשים ארוכים להתריע באופן חוזר ונשנה ולנסות למנוע את המחדלים הקשים שהובילו לאסון הכרמל." אנחנו כבר נחלשנו באמונתנו, אבל ניתן לקוות שחופשה ממושכת, גם אם מאולצת, של 40-50 שנה מעומס תפקידיו תסייע למר ישי בהבנת העיקרון הפשוט של אחריות מיניסטריאלית.
שטייניץ הוא סיפור אחר. "הקפיטליסט היומי" אינו חשוד באהדה יתרה לשר האוצר. ביקרנו אותו בשפה חריפה בעבר, ונבקר אותו בשפה חריפה גם בעתיד. אבל שר האוצר צודק לחלוטין בטענתו כי אופן פעולתו היה כשר לחלוטין. למעשה, ניתן לומר כי הוא הזכאי היחיד בכל הסיפור, שכן הוא פעל כפי שהיה צריך לפעול.
תפקידו של שר האוצר אינו לאשר תקציבים לתובעיהם. תפקידו הוא להיות 'הקמצן הלאומי': לחסוך, לתבוע, לדרוש רפורמות. לא לתת. שיקול דעתו אינו צריך להיות מסור לשאלה אילו דברים יש לתקצב - עניין זה שייך לשרים, כל אחד במשרדו, ולממשלה כולה - אלא לשאלה האם יש לו כסף לתת. כל שר אוצר ראוי לתוארו צריך לנהוג כך, וככל שירבה השר להדק את אחיזתו על מנעול ארנק כספי המסים שלנו, כן ייטב.
יש לנו שפע דוגמאות להתנהגות קמצנית כזו של שרי אוצר. היה שר אוצר קצר-מועד אחד, יגאל הורוביץ, שהתגאה בסיסמה "אין לי." שר אוצר אחר, רוני בר-און, דחה בלך-ושוב-ותבוא-מחר-בבוקר-ונראה-מה-יהיה את מבקשי תוכנית המילוט בשנת 2008, וחסך לציבור מיליארדי שקלים. שר אוצר שלישי, משה נסים, נקט גישה של מאור פנים אינסופי, ואירח כל מבקש תמיכה בלשון רכה, המון חיבה, חום, חיוכים וידידות... ואז לא נתן לו גרוש (במקום, הוא החליף הלוואות בריבית מפולפלת בהלוואות נוחות, ובכך סייע להפחתת חובה של ישראל בשנים קשות במיוחד). מודעי (בגיבוי רה"מ פרס) הסתובב במסדרונות בעיניים לטושות, גרזן בידו, וחיפש איפה לקצץ.
מן העבר השני, נזכרים לרעה שרי האוצר החלשים, יוזמני הבזבזנות המופקרת, או אלו שביקשו "להיטיב עם העם." מרידור, רבינוביץ', ארליך ודומיהם. הם רצו להיות נחמדים עם כולם, וכך יצא שפגעו בכולם. שטייניץ, עד כה, היה שייך יותר לקבוצה השנייה מלקבוצה הראשונה, ואפילו עם תוספת של מגלומניה תלושה מהמציאות.
אבל במקרה הזה, הוא צודק לחלוטין. תפקידו של שר האוצר היה לדרוש "רפורמה." תפקידו היה לא לתת את התקציבים. תפקידו היה להציב דרישות לתפקוד יעיל, לחסכון ולהפחתת עלויות. זו הייתה האחריות שלו. ניסיונו של מבקר המדינה לגלגל לפתחו של שר האוצר אחריות לאסון אינה רק מופרכת כשלעצמה, היא אף חותרת תחת רגלי דרישתו הצודקת לנטילת אחריות של שר הפנים.
כל זה מותיר אותנו עם מחשבות עגומות למדי לגבי האופן בו מבין מבקר המדינה את המונחים "אחריות" ו"תפקיד." אם שר האוצר חייב, לדידו, בגלל שלא הקצה את התקציבים שתבע שר הפנים, כי אז כל שרי האוצר מאז הקמת המדינה צריכים היו להתפטר. הרי כל אחד מהם לא אישר תקציב כזה-או-אחר שאחר-כך, נטען, היה דרוש לצורך חיוני כזה-או-אחר. ואם אנחנו כבר שם, גם כל ראשי הממשלה היו צריכים להתפטר. ובכלל, כל השרים. וכל המנכ"לים. וכל בעלי האחריות הביצועית מאז ומעולם. לפי התקנים העמומים והמבולבלים של לינדנשטראוס, כך נדמה, גם את דוד המלך היה צריך להעביר מתפקידו.
הקץ להדרת התחתוניםוכחום היום נודע לכתבנו כי יו"ר סיעת קדימה, ח"כ דליה איציק,
הגישה הצעת חוק להארכת פרק הזמן להחזרת פריטי ביגוד והנעלה תמורת החזר כספי לפחות ל-30 ימים, במקום יומיים בלבד כיום. לטענתה של איציק, למוצרי חשמל או ציוד לבית נקבע פרק זמן של שבועיים, ומכך נגזר שפרק זמן של חודש עד להחזרת פריטי ביגוד והנעלה הגיוני.
נכון, אנשים קטנוניים עלולים להעלות את הסברה כי אין דין מכשיר חשמלי באריזתו כדין בגדים. חולצה, מכנסיים או נעליים המוחזקים אצל אדם משך חודש עשויים להינעל או להילבש. סביר להניח שאף ילבשו. עוד על זאת, יטענו אותם אנשים קטנוניים, בגדים הנקנים "בעונה" ומוחזרים אחרי חודש יהיו כשירים בעיקר למכירות סוף-העונה.
אבל אלו הם טיעונים קטנוניים. למעשה, ראוי היה להרחיב את היריעה ולאפשר החזרת פריטי לבוש שנקנו בטווח של עד שנתיים ו/או 16 כביסות, לפי הנמוך מביניהם. יש לשים קץ, ברוח תקנות איציק, להדרת התחתונים והגרביים מהסדרי ההחזר. ובכלל, מדוע לא להכליל בנושא מזון ופריטי טואלטה? מה, שמפו משומש זה לא שמפו? לא מילאנו את הבקבוק במים? לכל הפחות, ראוי שיכונן הסדר להחזרת נייר טואלט משומש. עינינו הרואות, הוא בהחלט שימושי להדפסת הצעות חוק פרטיות הזויות.
ועוד משהו...
אקו"ם