הירידה המהירה והחדה במספר המועסקים, כמו גם הצניחה החדה בגביית מסים, מצביעים על פריכותה ושבריריותה של הכלכלה הישראלית. המבנה הייחודי של המשק הישראלי, בו יש חוב ציבורי גדול, מטבע עצמאי, שיעור השתתפות נמוך יחסית (עדיין) בכוח העבודה, ותלות במספר קטן יחסית של מגזרים יצרניים - כל אלו מביאים לכך שבמקרים רבים מתחולל מעבר מהיר מאוד, יחסית, מתקופה של פריחה ושגשוג, למיתון ושפל (ולהפך). ברגע שמגיע מפנה, הוא מכה בדרך כלל במהירות ובעצמה.
לפני שנה הצבענו על כך שמשבר כזה במשק הישראלי הוא בלתי נמנע, שכן הצמיחה בישראל היא, בעיקרה, צמיחת בלוף המבוססת על כסף זול.
הפריחה בשלוש השנים האחרונות התבססה על צמיחה שלא ניתן לקיימה לאורך זמן. עתה, המשבר רובץ כנראה לפתחנו, ודומה כי יחד עמו מגיע סיבוב חדש של מדיניות כלכלית הרסנית, באדיבותו של סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל.
ב-2008 כאשר הסתמן משבר פיננסי עולמי החליט נגיד בנק ישראל להוריד את הריבית המוצהרת של בנק ישראל לרמה אפסית (0.5 אחוז). נזקיה של החלטה זו היו עצומים. הריבית של הבנק המרכזי היא גורם המאותת לכל העסקים הפעילים במשק היכן כדאי והיכן לא כדאי להשקיע. בהורדת הריבית, הנגיד כאילו סבב ברחובות השוק הישראלי ובמגאפון רב-עצמה הודיע לציבור הישראלי "הפסיקו לחסוך כי לא תקבלו שום ריבית! קחו את הכסף שלכם ותזרקו אותו להשקעות נדל"ן ולהשקעות מסוכנות בבורסה!"
הנזק הגלוי ביותר לעין של פעולה זו היה בועת הנדל"ן שהתפתחה בישראל, אך הנזק החמור יותר הוא דווקא זה הסמוי מעין. הורדת הריבית פגעה ביצרנים, שכן הציבור וכספו ברחו מהשקעות סולידיות לעסקי-אוויר שונים ומשונים. מאותה סיבה, היא פגעה בבנקים, שבעלי הפקדונות בהם משכו את החסכונות באפיקים שמרניים ולמחרת היום הגיעו לבנק לקבל הלוואת משכנתא (או, במקרה של בעלי עסקים, הלוואה במנוף לצרכי נדל"ן). כלומר, הבנקים ניידו את הונם להשקעות בסיכון גבוה יותר.
מערכות השוק מתקשות להבחין בסכנה הממשמשת ובאה, שכן ריבית נמוכה מפעילה סם טשטוש רב עצמה: עסקי האוויר, הנדל"ן והעסקים המתגלגלים שוכרים עובדים ומבזבזים את ההון שלוו מהבנקים. חושי המשק מטושטשים בגלל הכסף הזול, והוא אינו יכול להבחין אם מקורו הוא בהשקעה אמיתית שנשאה פרי, או בעסקי-אוויר שאין להם עמידה במציאות.
צמיחה נכונה וצמיחה שגויהכדי להבין את טיב הנזק, כדאי לשוב לעובדים ולאבטלה, ולבחון את נתוני הצמיחה בשנים האחרונות מבחינה תעסוקתית. כאשר משק צומח באופן בריא, ניתן להבחין בצמיחה כמעט בכל המגזרים, כשבולטים ביניהם התעשייה, המסחר והשירותים העסקיים (כולל נדל"ן).
כפי שניתן לראות בתמונת מצב זו משנת 2007, מגזרים שונים שותפים בצמיחה במספר העובדים: יש לנו נתח בריא של תעשייה ובינוי, מסחר, אירוח ומסעדות, תחבורה, תקשורת ובנקאות, רווחה ושירותים קהילתיים ונדל"ן, השכרה ושירותים עסקיים. המשק תופח במקומות הנכונים, ומוסיף מסה ושרירים.
המחצית הראשונה של שנת 2011 מציירת תמונה שונה לחלוטין:
תחומי הרווחה והשירותים הקהילתיים, כמו גם האירוח והאוכל, לא נפגעו, אבל התעשיה, הבינוי והמסחר הוכו: בשנת 2007 היה נתחם בכלל הגידול במספר העובדים 42 אחוז, ובתחילת 2011 הוא הצטמק ל-20 אחוז. קל לראות מי הרוויח מכל זה: תחום השירותים העסקיים והנדל"ן תפח להפליא, והיה אחראי ל-41 אחוז מכלל הגידול בעובדים. במקום להצמיח שרירים, המשק מצמיח חגורת שומן מיותרת.
ההשוואה בין המצבים מאיירת יפה את בעיית הקצאת המשאבים הלקויה הנגרמת בעקבות הורדת ריבית. האסכולה הכלכלית האוסטרית (על-שם מוצאם של הוגיה הבולטים) טוענת כי כאשר הריבית במשק נמוכה מהשיעור הנורמלי שלה, המשקיעים מרבים לטעות, כי איתותי המחירים שגויים:
השקעות לא משתלמות נראות משתלמות בגלל היכולת ללוות כסף בזול, והשקעות יציבות ואמינות נראות הרבה פחות מפתות. התוצאה של כל זה, גורסים אנשי האסכולה, היא "הקצאה שגויה של משאבים": הציבור משקיע יותר כספים בעסקי-אוויר, ופחות במנועי צמיחה אמיתיים. התרשימים שהובאו כאן מאיירים בעיה זו באופן ברור.
ברבעון השלישי של שנת 2011 החל מפנה.
כפי שניתן לראות, תחום הרווחה, השירותים הקהילתיים (והחינוך, שלא שולב בתרשימים אלו כלל, בגלל אופיו הייחודי), האירוח והאוכל ובעיקר הנדל"ן והשירותים העסקיים אחראיים לעיקר איבוד כוח האדם. בשאר התחומים לא היה כמעט שינוי, ואילו התעשיה והבינוי דווקא צמחו במעט. המשק הישראלי התחיל להתעורר מהתנומה הנרקוטית שנסכה בו הריבית הנמוכה, ולהכיר בקשיים.
ואת זה בדיוק מבקש בנק ישראל למנוע. נגיד בנק ישראל,
סטנלי פישר, אינו בור ואינו אוויל. הוא אחד מראשי הבנקים המרכזיים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם - איש מפוכח, מנוסה ובקי במבואותיו ובמוצאותיו של השוק. פישר גם פועל בתנאים לא קלים: הוא, רב המלחים, צריך לנווט את ספינתה הכלכלית קטנה של ישראל בים הגועש והסוער של הכלכלה הבינלאומית, כשרב החובל (נתניהו) עסוק בטוטו-בחירות בתאו, והקצין הראשון (שטייניץ) החלש והמגלומני כבל את עצמו לחרטום הספינה בזעקות "אני מלך העולם." לא משימה פשוטה.
אך פישר נגוע בחולשה משלו, שתהיינה לה השלכות טרגיות לעתיד: הוא משוכנע כי הוא מסוגל, באמצעות מניפולציות בגובה הריבית ובקניית מטבע זר, למנוע את הבלתי נמנע. כלומר, הוא סבור ששינויים בגובה הריבית אינם רק משיכת זמן משחיתה אלא פתרון ממשי, שיאפשר למשק הישראלי להימנע מיסורי ההתפכחות. הפעם, דומה, כי אנחנו מתקרבים לסוף המסלול. זה לא יעבוד, ואת המחיר היקר נשלם כולנו.
ועוד משהו...
אקו"ם